סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: טל גורדון המלחין שלאונרד ברנשטיין העריץ
 

 
 
דורי פרנס , דורון תבורי, אולה שור ועוד בערב יצירות של המלחין הגאון הנשכח מרק בליצשטיין. שיחה


לפני 50 שנה הלך לעולמו מארק בליצשטיין, מלחין, מחזאי וכותב שירים ששמו פחות ידוע, אמנם, לקהל הרחב, אך מעריצים נלהבים כמו לאונרד ברנשטיין הם עדות טובה מספיק לחשיבותו ולהשפעתו התרבותית של היוצר.

מותו הטרגי של בליצשטיין,  הוא נרצח על ידי מלח פורטוגזי  שעמו ניסה להתחיל במהלך חופשה , מעיד, אולי, על חייו הסוערים.

"רגל על גרוש", מופע חדש שיעלה במרכז ענב לתרבות, מביא מבחר מיצירותיו התיאטרליות-מוזיקליות של בליצשטיין בביצועיהם של אולה שור-סלקטר, דן שפירא, גיא מסיקה, נעמה נחום ודורון תבורי, ובתרגומיו של דורי פרנס, שילווה את האמנים גם בפסנתר.

"הייתי המום שלאיש יש קומה רגילה"

שיחה עם פרנס, שסוחב איתו את הרעיון כבר שלושים שנה, מספרת על דמות שנולדה, כנראה, כמה עשרות שנים מוקדם מדי, ושייכת לעולם ההווה הרבה יותר משהשתייכה לעולם אליו נולדה.

"30 שנה אני מסתובב עם מארק בליצשטיין על הראש", מספר פרנס, "מאז ששמעתי בפעם הראשונה מוזיקה שלו, דברים שכתב, הלחין וברוב המקרים כתב להם גם את הדיאלוגים, כלומר המחזה, חוץ מאשר במחזה אחד, 'ג'ונו', שבו כתב את הטקסט למחזה ג'וזף סטיין, שאחר כך כתב את 'כנר על הגג'. לפני איזה שש שנים עשיתי צעד ראשון ותרגמתי שלושים וכמה שירים מתוך מחשבה לעשות איזה משהו לכבודו ואיכשהו זה התמוסס, ועכשיו עושים את זה".

אני חייבת להודות שלא הכרתי את שמו של בליצשטיין לפני כן, אבל מעריץ מושבע כמו לאונרד ברנשטיין המופלא, זו תעודת הוקרה חד משמעית בעוצמתה

"נכון, ובערב שבו נודע לברנשטיין שבליצשטיין נרצח, ממש ביום שבו הוא קיבל את הבשורה הזו, הוא ניצח על ה'הרואיקה' של בטהובן, ובביקורת על הקונצרט הזה היה כתוב שהיה קורע לראות אותו מתייסר בתוך הדבר הזה. כתבו בביקורת 'זה היה נראה כאילו המנצח כותב מחדש את בטהובן ומנסה לבטא דרך זה את היגון האישי שלו, באינטרפרטציה שכולה מיוסרת, עם התפרצויות של אנרגיה עצבנית, והכל היה נראה כמו אבל אחד גדול.

"ברנשטיין העריץ את בליצשטיין, שהיה מבוגר ממנו ב-15 שנה, וכשהוא רק סיים ללמוד מוזיקה הוא נחשף בפעם הראשונה למחזמר הראשון של בליצשטיין, 'הקן ישקשק', ומיד אז ארגן הפקה של זה בהרווארד, שאותה הוא ניהל מוזיקלית וניגן בה את כל המוזיקה, ושם הוא פגש אותו בפעם הראשונה, וכשהוא תיאר את הפגישה הזו הוא אמר, 'הייתי בהתחלה המום שלאיש יש קומה רגילה, כי אני דמיינתי, לפי המוזיקה, ענק, אבל כשהתיישבנו והתחלנו לדבר והוא התחיל להעביר לי מהידע שלו ומהעומק שלו ומהחום שלו, הוא שוב חזר ונהיה ענק, כפי שהמשיך להיות כל חיי'".

רגל-על-גרוש.jpg 
ליאונרד ברנשטיין (מימין) ומארק בליצשטיין

מדובר על אדם עם סיפור חיים מרתק וסיפור מוות מרתק לא פחות

"והכי חשוב, יצירה מרתקת. כי הוא כל כך מיוחד. האמת היא שיש דברים, אפרופו ברנשטיין, שאתה שומע שהוא לא רק העריץ אותו אלא ממש הזדהה איתו. יש המון דברים אצל ברנשטיין שאתה רואה שממש לקוחים מבליצשטיין. למשל הפתיחה של האופרה של בליצשטיין, 'רג'ינה', היא פשוט השיר 'מריה' מ'סיפור הפרברים' של ברנשטיין, רק עשר שנים קודם".

נעלם מהתודעה אחרי מותו

ואחרי כל העוצמה הזו של סיפור החיים ושל היצירה, איך אתה מסביר את העובדה שהוא נשאר סוד כל כך שמור וחשאי מפני הקהל הרחב וגם מפני קהל מיטיבי הלכת?

"זה מאוד קשה להסביר, והאמת שאף אחד לא הצליח לתת הסבר מספק לזה. היו שני מלחינים, הגדולים ביותר של התרבות האמריקאית באותה תקופה, שהעריצו אותו, גם לאונרד ברנשטיין וגם אהרון קופלנד, ושניהם היו המומים מאיך זה שמעט מאוד שנים אחרי שבליצשטיין מת, הוא כאילו נעלם מהתודעה.

"גם בזמן שהוא חי, הוא אמנם היה איכשהו בתודעה, אבל אף דבר שהוא עשה לא הפך להיות להיט, גם בימי חייו, אבל הוא היה קיים. הוא היה איש מוכר בתוך כל הקהילה של המוזיקאים הרציניים המודרניים וגם של מוזיקת התיאטרון. שני הציבורים האלה הכירו אותו לגמרי, ובאמת, בקונצרט שנערך לזכרו שלושה חודשים אחרי מותו, כל ברודווי הייתה, חלק על הבמה וחלק באולם.

"אבל אם הולכים לפי הסדר של היצירות שלו, אני כמעט חושב שזה משהו שקשור לנסיבות לגמרי פרטיות של כל מקרה לגופו. פה הייתה איזו שערורייה פוליטית, ובמחזה אחר קאסט לא נכון, מחזה שלישי היה בעייתי, ברביעי היה חיבור לא נכון בין היוצרים, מחזה חמישי היה כולו קשור לעניינים חברתיים כשפתאום פרצה מלחמת העולם וזה כבר לא עניין אף אחד. אני חושב שהדבר הזה קשור לבעיות נקודתיות, וגם באיזשהו מקום, העובדה שההפרדה המאוד סכמטית שהייתה, פעם לפחות, בין מה זה מחזמר למה זו אופרה למה זה מוזיקה רצינית או קלה. אי אפשר היה לסווג אותו לגמרי לאף אחת מהתגיות האלה, והיום מישהו כמו זונדהיים יכול לנדוד בתוך הדבר הזה בלי שירימו גבה, אבל אז...

"קראתי עכשיו זיכרונות של מי שהפיקה את 'רובן רובן' שהוא כתב, שאמנם הוא כתב את זה במשך חמש שנים, וזו הייתה הפקה ענקית עם הרבה משתתפים והרבה כסף שהושקע בזה והרבה דם וזיעה, והיו הצגות הרצה בבוסטון לפני שזה אמור להגיע לברודווי, והקהל היה יושב בפה פעור, לא מבין מה רוצים מחייו פחות או יותר, והיא כותבת שהטעות הייתה שהיא פרסמה את זה בתור מחזמר, ושאם היו קוראים לזה אופרה היו התניות אחרות לגמרי לדרך שבה היו באים לשמוע את זה.

"לפי דעתי גם אופרה זה לא נכון, כי זו באמת יצירה שיש בה את כל הסגנונות, ג'אז, ומוזיקה של ברודווי, והשפעות של מוזיקה קלאסית, ודברים שנשמעים פתאום כמו שירי בר אירי, ופתאום קרנבל איטלקי, אבל זה באמת עולם נורא נורא עשיר, מין ליל זוועות כזה בניו יורק. באמת, המוזיקה היא מטמטמת, אבל לא ידעו איך לאכול את זה, ובהפסקה, 700 איש קמו והלכו. היה איזה קטע במערכה השנייה שמישהו על הבמה מגרש את האנשים מהבר ואומר להם, 'לכו, לכו, צאו החוצה', ובאמת חלק מהאנשים באולם קמו ויצאו.

"אחרי ארבע ההצגות הראשונות, כשהיא ראתה שהם באסון, היא באה למלון, שם בליצשטיין המשיך כל הזמן לעבוד ולקצר ולהוריד, ולנסות, והוא היה שם בשלושה כובעים, גם מחזאי, גם תמלילן וגם מלחין, ואמרה לו, אין ברירה, צריך להוריד את זה, והוא לא הבין את זה לחלוטין, ואמר, אבל אני עוד יכול לתקן את זה. אבל לא הייתה ברירה, והיא עשתה את תפקידה של המפיקה הקשוחה, ובלילה האחרון כולם בילו בבר באווירה מאוד עגומה, וזה נגמר ביחסים מאוד גרועים בין כולם, והיא אומרת, 'אני איבדתי חבר אז, ובאמת שבר לי את הלב שכישרון גדול כל כך והשקעה של שנים התמוטטו לי מול העיניים'. אבל אין לי ספק שכמו שכל הזמן מגלים יצירות מופת נשכחות, גם פה זה יקרה. זה עניין של זמן".

   

השחקנים שרו מהיציע

מה מכל העוצמה הזו ייכנס למופע שלכם במרכז ענב?

"למופע יש שני חלקים, ובראשון יש חטיבה שלמה שמוקדשת למיוזיקל הראשון של בליצשטיין, 'הקן ישקשק', כי זה באמת היה הדבר הראשון שהעלה אותו על המפה. מחזה שהוא כתב בזמן האבטלה בארה"ב בשנות השלושים, כשמטעם הממשלה הוקם האיגוד שנקרא WPA שמצא עבודה למובטלים בכל הענפים.

"היה גם אגף של תיאטרון ושם הקימו כל מיני להקות תיאטרון, והלהקה החשובה ביותר, אולי, הייתה זו שבראשה עמדו אורסון וולס וג'ון האוסמן (מי שהתפרסם מאוד בשנותיו האחרונות כשגילם את דמותו של פרופסור קינגספילד בסדרה "המרוץ אחרי הגלימה" – ט.ג.).

"ההפקה השנייה או השלישית שהם עמדו לעשות הייתה 'הקן ישקשק', שזה מחזה מאוד חריף ופוליטי, שעניינו בעצם לתת כוח לאיגודים המקצועיים נגד הטייקונים".

רגל-על-גרוש02.jpg
משתתפי "רגל על גרוש" על הפסנתר דורי פרנס (התמונה באדיבות דורי פרנס)

פשוט איש שהתאים מאוד לעולם של היום, בקיצור

"לגמרי. והם עבדו על זה, עשו חזרות, הייתה תפאורה מאוד גדולה ומורכבת, ויומיים לפני ההצגה הראשונה הם קיבלו פתאום הוראה מגבוה, מוושינגטון, שם כנראה נבהלו מהתכנים של המחזה, ונאמר לתיאטרון שאין אישור להציג מחזות חדשים באיזה מין תירוץ אידיוטי של 'אין תקציב' או משהו כזה.

"אורסון וולס אמר, ההפקה מוכנה ואנחנו מציגים את זה. הם הגיעו בבוקר ההצגה הראשונה לתיאטרון, והוא היה סגור ומסוגר עם מנעולים, שוטרים בחוץ, אי אפשר להיכנס, ובפנים כל התפאורות, התלבושות, כלי הנגינה, התווים, הכל. הם התגנבו לאיזה חדר הלבשה דרך חלון והקימו שם חדר מצב. וולס שלח את עוזרת ההפקה, ג'ין רוזנטל, ששנים לאחר מכן הפכה לאחת התאורניות הגדולות בברודווי, לחפש פסנתר, ואמר, אסור להציג את ההצגה על הבמה, אבל במקרה הכי גרוע, לבליצשטיין, ככותב וכמלחין, מותר לשבת על הבמה ולספר את המחזה שלו בדיבור ולנגן אותו. עכשיו רק צריך למצוא אולם, פסנתר, ולהגיד לקהל שקנה כרטיסים לפרמיירה לאן לבוא.

"רוזנטל חיפשה פסנתר, אחרי שעה היא מצלצלת שהיא מצאה והם אומרים לה, תשכרי משאית, ותסתובבי סביב הבלוק עד שתקבלי הוראה נוספת, ובינתיים הם מתקשרים לכל האולמות שהם מכירים באזור, וכולם תפוסים, וכבר נהיה אחר הצהרים, אנשים מתחילים להגיע, השחקנים עמדו בחוץ ועשו בינתיים הופעות רחוב בשביל להשהות את הקהל שהגיע ואת העיתונאים ששמעו על זה והגיעו למקום, ופתאום מגיע איזה מישהו עם מפתח חלוד ואומר לוולס, יש לי את המפתח לאולם של תיאטרון 'וניס' שנמצא עשרים רחובות מכאן ואפשר להיכנס אליו.

"אז הם הודיעו לרוזנטל להגיע עם הפסנתר ל'וניס', והודיעו לקהל לבוא לשם אחריהם ולהזמין גם את כל מי שהם יכולים כי ב'וניס' יש פי שלושה מקומות, 3,000 במקום 1,000, והייתה תהלוכה ענקית, אנשים הגיעו ברגל, במכוניות, במוניות, בסאבווי.

"בינתיים בליצשטיין פירק לגמרי את הפסנתר מהחלקים החיצוניים שלו כדי שיהיה חשוף יותר ויהדהד כך שישמעו אותו גם בלי הגברה. והם מגיעים לשם, ובפעם האחרונה שהשתמשו במקום הזה זה היה שבועיים קודם באיזו עצרת למען מוסוליני, והרקע היה בד גדול עם ציור של ההר וזוב שמכסה את כל הבמה, ואיזה שלט של העצרת של מוסוליני, והקהל מילא את האולם מפה לפה.

"בשעה איחור מהזמן המקורי שנקבע להצגה, וולס והאוסמן עלו לבמה ואמרו, 'אנחנו גאים להציג בפניכם את המחזה 'הקן ישקשק',  בביצועו של המלחין'. ובליצשטיין עלה לבמה, ואמר, 'תמונה ראשונה, פינת רחוב, בעיר שנקראת פלדת-טאון, יו.אס.איי.', והתחיל לשיר את שתי השורות הראשונות של השיר הראשון, ואז פתאום הוא שמע שהוא לא שר לבד.

"השחקנית הצעירה, והמפוחדת לחלוטין, ששיחקה בתפקיד הזה קמה מהמקום שלה ביציע והצטרפה אליו בשירה. אורסון וולס אמר לפני כן לכל השחקנים, אסור לכם להופיע על הבמה, אבל שום דבר לא מונע מכם לעשות מה שאתם רוצים באולם, ואחר כך השחקנים האחרים אמרו שהיא זו שנתנה לכולם את האומץ לעשות את זה, ומכאן והלאה כל מי שישב באולם מצוות השחקנים קם מאיפה שהוא היה, אחד מדבר מהיציע, אחד מהאולם, אחד מהתא, והם עשו את כל ההצגה באולם, במעברים, בין השורות, והפולו ספוט האחד והיחיד שהם הצליחו להשיג נדד מאחד לשני כמו מטורף, וזה התקבל בסוף בהיסטריה של תשואות, כל האירוע הזה.

"ועד היום, כשמציגים את 'הקן ישקשק', מציגים אותו רק עם פסנתר, כמו שזה היה בפרמיירה, ולא עם תזמורת, כמו שתוכנן במקור".

דלוקים על החומר כמו מאה מדורות

איך אתם מציגים את זה במופע?

"גם אנחנו עושים את זה רק עם פסנתר, שאני מנגן, והכל בעברית, ואנחנו עושים קטעים באמת מייצגים מאיזה שש או שבע יצירות הכי גדולות של בליצשטיין. גם מ'הקן ישקשק', גם מ'ג'ונו', גם 'רג'ינה', גם 'רובן רובן', גם מקנטטה שהוא כתב על ניו יורק שנקראת 'זהו הגן'.

"יהיה גם קטע מתוך סימפוניה שהוא כתב בזמן מלחמת העולם השנייה, שהוא קרא לה 'סימפוניית המעוף'. הוא היה מסופח בזמן המלחמה לחיל האוויר, וביקש לכתוב סימפוניה על תולדות התעופה, מהחלום הנשגב הזה של האדם לגעת בשמים, ועד השימושים המכוערים ביותר שנעשים בחלום הזה, להפציץ ערים, ובתוך הסימפוניה הזו יש רגע אחד קטן של מטיל הפצצות שיושב וכותב מכתב לאהובתו, ואת הקטע הזה אנחנו עושים.

"כל הערב מושר, ואני מספר בין הקטעים דברי קישור גם על האיש וגם על הדברים שמתוכם נובעים השירים, ויש סצנה אחת מתוך 'הקן ישקשק' שאנחנו עושים אותה ממש כולל הטקסט, הדיאלוג, ואני אגיד לך שבחזרות שאנחנו עושים כבר כמעט חודשיים, זה מדהים לראות איך שהאנשים מאוהבים בחומר, ודלוקים כמו מאה מדורות".

למרות שהכל מוזיקלי, הקאסט שלכם הוא על טהרת השחקנים

"נכון, ובליצשטיין עצמו באמת קרא ליצירות שלו 'מחזות במוזיקה'. הוא לא קרא לזה מיוזיקל, או אופרה, אלא מחזות במוזיקה, ולכן הדגש הוא באמת כן על השחקנים. רק ל'רג'ינה' הוא קרא אופרה".


רגל-על-גרוש-01.jpg
"משתתפי רגל על גרוש" (תמונה באדיבות דורי פרנס)

"אני מרגיש את זה בגוף"

אתה מתרגם ותיק שנגע ביצירותיהם של הכותבים הגדולים ביותר לאורך השנים. עם אילו אתגרים התמודדת בתרגום של בליצשטיין?

"שני דברים. גם יש משהו באיך שהוא מלחין, שהוא נורא הולך עם האינטונציות של השפה המדוברת, אז האתגר הוא איך לעשות שזה יהיה בעברית ויישמע עדיין מדובר ולא מתורגם, כי הוא באמת הולך עם ההיגיון של המשפט ועם האינטונציות של הדיבור.

"דבר שני, יש לו איזה מין שילוב מאוד יפה בעיניי בין סגנונות ועולמות, בין קומי עד וולגרי לפעמים, לעד ממש פואטרי, לשירה ממש, ולהביא את כל הניואנסים, כך שזה יהיה גם חריף וגם מצחיק וגם נוקב וגם פתאום יש שיר שנקרא 'שיר השושן' שאתה רואה שהוא כותב לעצמו הערה, 'תהיה שקספירי'. אז ההערה הזאת נכונה גם למתרגם..."

העדת בתחילת השיחה שכבר 30 שנה אתה סוחב את חלום בליצשטיין על הגב, כך שחייב להיות גם חיבור מאוד אישי בינך לבין היצירה שלו. אתה יודע לנסח מה זה הדבר הזה שמחבר אותך אליו חזק כל כך?

"אני חושב שיש כמה דברים. קודם כל, אני מרגיש את זה בגוף. ברגע ששמעתי את הדברים הראשונים שלו הרגשתי את זה בגוף, כאילו, ככה, רק ככה אני רוצה, זה מה שאני רוצה לשמוע. יש לו איזה מין משהו שהוא גם נורא רגשי, אבל אף פעם לא סנטימנטלי, שזה נורא מדבר אליי. הוא תמיד נורא אינטליגנטי באיך שהוא מוביל את הרגע. כשאתה חושב שתיכף צריך להיות איזה שיא נורא גדול, הוא פתאום ישים שם תיבה ריקה, הוא ירוקן במקום להעמיס, והוא אף פעם לא מגזים. יש לו את הטעם הכי דומה לשלי שאני מכיר.

"הדבר השני, וזה מצחיק, זה שאני, בדברים שאני כותב במוזיקה, תמיד אומרים שקשה לשים עליהם תווית, אם זה שייך לאולם הקונצרטים או לתיאטרון, לא יודעים בדיוק באיזו רובריקה לשים את זה, ואני תמיד חושב שאין רובריקות כאלה, ואני מרגיש שאצלו זה אותו דבר.

"והדבר השלישי, זה שאת הפרנסה הגדולה שלו בליצשטיין עשה מתרגום. הוא זה שתרגם בפעם הראשונה באנגלית את 'אופרה בגרוש', תרגום שעד היום נחשב ה-תרגום, ועשר שנים הוא חי מזה. מהמוזיקה הוא התפרנס הרבה פחות". 
 

המופע יעלה ביום שישי, 6 בפברואר 2015 ב-13:00 במרכז ענב לתרבות, תל-אביב. מחיר כרטיס: 70-50 ש"ח, להזמנת כרטיסים: 03-5217763.


למועדי מופעים >

26/11/2014   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע