סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2021 פברואר 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28
ריאיון
 
מאת: טל גורדון רגישה לאור
 

 
 
אני חושבת שאני גם נורא ויזואלית בכתיבה שלי, אני יוצרת מאוד קולנועית לדעתי, לא חייבים להסכים איתי כמובן, אבל תמיד יש לי מיזנסצנה ותמיד יש לי דמות מוגדרת, אני כותבת מעט שירים שהם רעיוניים"
עם אלבום חדש, "בניינים נמסים", ועם תערוכת צילומים בגלריה החללית, סיון שביט לא ממהרת


לא מרגישה שיש לי קו
 

"הנה מגיע העצב/ גל פורץ את הסכר/ האבנים שאספתי/ מתפזרות// הנה מגיע העצב/ ידיים שחורות על הצוואר/ סימנים אדומים// הוא מכסה אותי/ כמו שמיכה עבה/ מה אתה אומר/ אני לא שומעת/ לא רואה" ("הנה מגיע העצב", מילים סיון שביט, לחן אמיר צורף וסיון שביט)
 
באמצע שנות ה-90 הוציאה סיון שביט את אלבום הסולו הראשון שלה, "הכחול האפור הזה", והפכה לקול שקשה לטעות בו במוזיקה הישראלית, קול ייחודי של זמרת ויוצרת האחראית על כמה מהשורות היותר אינטילגנטיות בעברית, עטופות בצלילים יפהפיים, חורפיים ומהורהרים המלטפים את הפינות השקטות של הלב, פרי עבודתה המשותפת עם בן זוגה, המוזיקאי אמיר צורף ("ג'ינג'יות"), גיטריסט, יוצר ומפיק מוזיקלי ("ג'ירפות", אביתר בנאי, שלום חנוך ורבים נוספים) שגם לחתומה מטה היה הכבוד להתערבב איתו בשיר או שניים.
 
עשר שנים עברו מאז אותו אלבום ראשון ועד שהוציאו השניים את הסולו השני של שביט, "וניל", וכעת, ארבע שנים אחרי "וניל", יוצא האלבום השלישי שלה, "בניינים נמסים", הממשיך את אותו קו מוקפד ואסתטי של קודמיו, עם שמונה שירים שאת מילותיהם כתבה שביט, ועל לחניהם חתומים שביט וצורף במשותף. את ההפקה המוזיקלית יצרו צורף ועובד אפרת.
 
את יציאת האלבום מלווה תערוכת הצילומים הראשונה של שביט (גלריה "החללית") הנושאת את אותו שם. בין צילומי התערוכה תמצאו גם את תצלום העטיפה של האלבום החדש. "אני חושבת שמבחינת זמן אני חיה באיזשהו יקום מקביל", אומרת שביט. "אני מחפשת משהו ולא כל כך אכפת לי כמה זמן לוקח לי למצוא אותו. הזמן הוא לא דדליין בשבילי. לצורך העניין, האמת היא הדדליין בשבילי. ברגע שהגעתי לאמת ולדיוק במילים ובלחן ובעיבודים, זה הרגע להגיד, אוקיי, יש לי את זה. בפועל, האלבום האחרון לקח שנה וחצי מהרגע שהכרזנו על פתיחת עונת האלבום...".
 
שלושת אלבומי הסולו שלך מייצרים צליל מאד מובהק וייחודי שלך, עד שנדמה שלך ולאמיר יש ז'אנר משל עצמכם. כמי שכל פעם מחפשת את עצמה מוזיקלית מחדש, כמו זיקית, מעניינת אותי הנאמנות הזו לצבעים ולצלילים מאפיינים. איך נראה התהליך הזה של החיפוש, האם הוא מגיע ממקומות שונים לחלוטין או שיש רצון מוגדר מראש להגיע לצליל מסוים?
 
"יש שירים שנוסעים על ערוץ אחד שהוא נורא ברור לנו, ויש שירים שאנחנו הופכים בהם, בפירוש. אין לנו קו, אני לא מרגישה שיש לי קו. אני מרגישה שאני כל פעם מחפשת את הקו מחדש לכל שיר. אמיר גם עובד ככה. הוא אדם שמאוד מעמיק, לא מחפש את התשובה המהירה, לא עובד בתוך ז'אנרים, אפשר לראות לפי העבודות שלו, הוא מאוד ורסטילי. מצא את ההבדלים בין 'ג'ינג'יות', 'הכחול האפור', אביתר. אני חושבת שאני ואמיר מחזיקים באותו סגנון של חיפוש אחרי אמת, ולא משנה כמה זמן זה לוקח, ולכן זה לוקח זמן במקרה שלנו, כי אין לנו ז'אנר. חלק מהדברים יותר בלוזיים, חלק יותר פופיים, פופ מאוד רך אמנם, אבל פופ, יש ג'אזיים, יש כל מיני נגיעות".

סיון-שביט-עטיפת-דיסק-ענקית.jpg 
עטיפת האלבום "בניינים נמסים" (תמונת יח"צ)
 
אינטימיות בעבודה
 
את שלושת האלבומים יצרת עם אמיר צורף, בן זוגך. בואי נדבר על העבודה הכל כך משותפת הזו של שניכם.
 
"אני לא רואה את עצמי עובדת עם מישהו אחר חוץ מאמיר. אני חושבת שאני זוכה לעבוד עם אחד המוזיקאים הכי טובים שנמצאים פה, אפילו בהומור, למה שאני אוותר, הרווחתי... אנחנו עובדים עם צוותים שונים בכל אלבום, כי למשל את 'הכחול האפור' עשינו עם שותף מאוד פעיל וחשוב, רונן שפירא, שגם ניגן ועיבד והיווה הרבה השראה, ובאלבום הזה עבדנו עם עובד אפרת שהפיק עם אמיר והיה שותף לכל הדרך, ועבד איתי הרבה על שירות, למשל.
 
"אנחנו עובדים בדרך כלל בשלישיות. אני חושבת שזה גם חלק מזה שאמיר ואני, בפועל, כמו סוג של להקה. אפשר להניח שיש בינינו סימביוטיקה לא קטנה, ואפשר להניח גם שלכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו והרעיונות שלו, אז כל אחד מושך גם לכיוון שלו ואנחנו צריכים עוד שותף וצופה כדי להניח את המשקלים נכון. זה היה מדהים לעבוד עם עובד. עובד מכיר אותי, אני חושבת, מגיל 18 או 19, והוא חבר מאוד קרוב וטוב לאורך כל השנים האלה. גם רונן היה חבר מאוד קרוב וטוב לפני שעבדנו איתו, זאת אומרת שאנחנו שומרים על המון אינטימיות בעבודה.
 
"זה אולי חלק מצורך מאוד גדול שלי, וזה מסביר גם למה אני אוהבת לעבוד עם אמיר. אני לא צריכה לשמור עם אמיר פאסון, אני יכולה להיות מאוד ישירה, אני לא מציבה לעצמי גבולות של ביטוי, אני לא צריכה להחזיק את עצמי מול מישהו, אני יכולה להיות מאה אחוז אני. הוא גם מאה אחוז מכיר אותי, כך שאין הפתעות, וכנ"ל להפך. אני סומכת על שנינו. אני רואה את עצמנו כאנשים מחפשים, אנחנו הופכים בכל דבר  ולא לוקחים שום דבר בקלות, הגישה שלנו מאוד לא נונשלנטית. המוקפדות הזו לא באה מהאוויר". 
  
חייבת להמשיך הלאה 

"הורדתי את הציורים מהקירות/ נתתי את הספה הלבנה/ הפילים הקטנים מהעץ/ עדיין עומדים בשורה/ הגינה שלך מתפרעת בעדינות/ אני גוזמת את הוורדים/ בקרוב קטיף אחרון/ של תות/ ותאנים// אני יכולה לראות אותך/ רק בעיניים עצומות/ את עולה דמעות יורדות/ אולי רק נסעת לחוצלארץ/ בקרוב תחזרי/ מזוודה מלאה מתנות לכולם/ וארוחת יום שישי" ("ארוחת יום שישי", מילים סיון שביט, לחן אמיר צורף וסיון שביט)
 
אחד הקווים המאפיינים את עוצמתה של שביט הוא היכולת שלה לגור, כזמרת, במתח שבין קר לחם, בין השורות הכואבות ביותר לאיפוק הרב ביותר, ביכולת מכאיבה לרסן בקולה את הדרמה הגדולה המגיעה לשיאה בשיר כמו "ארוחת יום שישי", שהחנק בגרון מנע ממני להעז ולחזור למילותיו.
 
"'ארוחת יום שישי' זה שיר על הפרידה שלי מאמא שלי ועל המצב נכון לעכשיו", מספרת שביט. "אמא שלי מתה ב-2001, זה לא טרי, אבל מה שאני מגלה זה שהכאב רק מתחזק ומתעצם. בפזמון אני מתייחסת לאשליה שמסתבר בדיעבד שהרבה אנשים שאיבדו יקירים שוקעים לתוכה, אשליה שאומרת שהנה, עוד רגע הוא או היא ידפקו בדלת, או במקרה שלי מה שהמוח שלי השתמש בו זה בזה שאמא שלי הייתה נוסעת תכופות לחו"ל, גם מטעם העבודה שלה וגם כאדם סקרן, ויכולתי להתמכר למין אשליה מתוקה כזאת שהיא תחזור, שהיא חוזרת.
 
"שנת האבל הראשונה מאוד כאובה. במקרה שלי הצלחתי קצת להדחיק את זה, אבל ככל שהשנים עוברות והחוסר נוכחות פיזית שלה בחיים שלי, אני מתפכחת מהאשליה. אז השיר מדבר גם על האשליה שהייתה לי וגם על הרגשות אשם שבפירוק של בית של מישהו אהוב שלא נמצא איתי יותר, והאמת היא שהוא שיר כל כך אישי שכשהחלטנו להוציא אותו כסינגל שאלתי את עצמי אם באמת מישהו יתחבר אליו, כי אני מתארת שם איך אני מורידה תמונות מהקירות ונותנת את הספה הלבנה של אמא שלי, הפילים הקטנים מהעץ, הפרטים הם כל כך קונקרטיים למה שהיה בבית שלה".
 
פרטים שיושבים מאוד חזק על הזיכרון הקולקטיבי של חוויה כזו.
 
"זה בחוויה הקולקטיבית. כשאתה נפרד מבנאדם שאיננו אתה צריך לפרק את הבית שלו לגורמים, לפרק את כל מה שסימן אותו והשתקף בו מבחינה פיזית גשמית, ואז מן הסתם אתה שומר מספר חפצים - אני לא בעד הסגנון של לחיות את החיים של מישהו שאינו כבר, למרות שאני לא מבקרת את זה כמובן - כל אחד עושה לפי איך שהוא מרגיש. יש אנשים ששומרים את הבית של אמא שלהם על כנו שנים, אני הייתי חייבת להמשיך הלאה, ואני גם יודעת שהיא הייתה מסכימה לזה לגמרי. אני חושבת שצריך לקחת את מה שאפשר לקחת, והרוב נשאר בראש, וזה עצוב שאני לא יכולה לראות אותה פיזית אלא רק לעצום את העיניים ולדמיין". 
 
לא יודעת לערבב את הדברים

"בינתיים אני כותבת בחדר שהיה שלך/ והאוח שמגיע כל קיץ/ אחריו יבוא הסתיו/ ותתחיל עוד שנה בלעדייך //  לא יהיה צלצול של טלפון/ לא מכתב לא גלויה/ לא ביקור חטוף/ לא נשיקה/ יבשה" ("ארוחת יום שישי", מילים סיון שביט, לחן אמיר צורף וסיון שביט)
 
"אני מקבלת הרבה מיילים, והם מרגשים לא פחות מהשיר הזה. אני קוראת ואני יכולה להגיד בכנות שאני בוכה מול המיילים האלה כי הם קורעי לב ואנשים משתפים אותי במשהו מאוד אינטימי, ומאחר שמוזיקה בשבילי זו כמיהה לקשר, אז השיר הזה, חוץ מעוד שירים שהיו לי שכתבתי, כמובן, הוא שיר שיוצר קשר נורא חזק עם אנשים שמקשיבים ומבינים אותי, שותפים להרגשות שלי. אז כל העניין של השיר הזה הוא מאוד טעון. מאוד קשה לי לשיר אותו בהופעות, ואני לא יודעת איך בדיוק אני אשלב אותו בליין אפ.
 
"הייתה לנו הופעת השקה בגלריה 'החללית', ואחרי השיר הזה למען האמת פשוט לא יכולתי להמשיך. באמת זה נשמע קצת אובר אמושונל, אבל יש הרבה שירים שמתעדים איזשהו זמן בחיים, ואיזו מערכת יחסים שהייתה, מחשבה חולפת, או רעיון שעלה לנו לרגע, השיר הזה הוא שיר שלא יכהה עם השנים. הוא יישאר משונן וכואב וצורב וזה סוג של חומר שתמיד יהיה טעון בשבילי. אני לעולם לא אוכל לשיר את השיר הזה כלאחר יד או 'לזרום עם התופים' או ווטאבר. עוד לא ברור לי למען האמת איך אני אתמודד עם זה".
 
אתם עובדים כבר על סיבוב הופעות שבעקבות האלבום?
 
"אני מניחה שזה לא יהיה בקרוב. זה בטח ייקח איזה שלושה חודשים. אני בדרך כלל לא ישר נזרקת להופעה, והאמת שגם אין לי כל כך מושג באיזה פורמט היא תהיה. שנים הופענו עם דידי ארז במתכונת של שתי גיטרות אקוסטיות מחושמלות, אני מאוד אוהבת את הפורמט הזה ואני לא יודעת עדיין אם אני רוצה להרחיב אותו ולאן, אז אני עוד שוקלת את זה. בגלל שאני לא יכולה להתפזר מטבעי על יותר מדי דברים אני נורא רוצה לתת זמן לכל התהליך של ההופעה, של האלבום ושל התערוכה, ואני לא יודעת לערבב את כל הדברים כי גם הופעה זה לא משהו טכני בשבילי. זה כמו שאני לא רצה עכשיו לכתוב שיר כי אני מוציאה הרבה החוצה ועמוסה רגשית, אז אני צריכה לגמור את התהליך של האלבום, גם אישית וגם רגשית, ואז אני אתארגן".
 
מאיפה מגיע האור
 
"עשבי החורף מתים/ הימים מתארכים/ האדמה עדיין רטובה/ איך זה שהפחד גדול מהאהבה// רוח חרש נשבה/ היונה התעייפה/ הד עולה מהבאר החרבה/ איך זה שהפחד גדול מהאהבה// לא רוצה לחזור הלילה הביתה/ יותר מדי שאלות לשאול/ לא רוצה לחזור הלילה הביתה/ יותר מדי תשובות לתת" ("לא רוצה לחזור הלילה הביתה", מילים סיון שביט, לחן אמיר צורף וסיון שביט)
 
ציינת את התערוכה, ומדובר באמת בתערוכת צילומים ראשונה שלך הנושאת, גם היא, את שמו של האלבום, ומוצגת בגלריה "החללית".
 
"אני מצלמת הרבה שנים, מצלמת ומחפשת. צילמתי סטילס, למדתי כמה קורסים, אבל אני אוטודידקטית, אני לא כל כך בנאדם אקדמי או מסגרתי, אפשר כבר להגיע לשורה התחתונה הזאת... אני חושבת שאני גם נורא ויזואלית בכתיבה שלי, אני יוצרת מאוד קולנועית לדעתי, לא חייבים להסכים איתי כמובן, אבל תמיד יש לי מיזנסצנה ותמיד יש לי דמות מוגדרת, אני כותבת מעט שירים שהם רעיוניים, בדרך כלל אני כותבת סיפורים. ואני נורא רגישה לאור...".
 
מה זה אומר "רגישה לאור"?
 
"אני תמיד מסתכלת מאיפה האור מגיע, איך הוא נופל על הרצפה, ממש ככה. זה נורא מצחיק כי יש לי בעיה בעיניים שנקראת אסטיגמציה, שזאת רגישות לאור, כך שזה אפילו מתבטא בפיזיות שלי. מה שיפה זה שבשיעור ראשון בצילום המשפט הראשון בערך שמורה אמור להגיד זה שצילום זה רישום באור, אז אני רושמת באור. מי שרואה את הצילומים, יש בהם הרבה אור, הרבה לבן. אני חושבת שכמו בשירים שלי, אני שומרת על מתח בין האובייקט לגוונים, גם במוזיקה. אני חושבת שאני שומרת על איזשהו מינימליזם פשוט. וזה רק ברמה הרטרוספקטיבית. אני רואה שבכל המדיומים האלה זה אותו בנאדם, לא יכולה לטעות. לא הייתי יכולה לעשות את זה אחרת.
 
"זו חוויה מאוד מרגשת, אגב, כי היא לא מובנת מאליה. אני חייבת להגיד שיש חלק מאוד גדול ליעל עומר, שגם עיצבה את הדיסק, והיא גם חברה מאוד קרובה שלי וגם אוצרת התערוכה, שהיא בעצם זאת שחיברה את התמונות, שהבינה את החיבור של התמונות לאלבום, היא זאת שעוד לפני שהרמנו טלפון ל'חללית' חזתה שאני אציג שם, ושאני אופיע שם על הגג, היא ראתה הכל בעיני רוחה. היא כמובן מיינה את התמונות, היא ראתה הרבה יותר דברים ממה שאני ראיתי, והיום אני מבינה אותם בזכותה. אני חושבת שזו עבודה מאוד יפה של אוצר שלא דוחף אותך לעשות דברים לפי דעתו, אלא לוקח את מה שיש וממיין אותו נכון. היא גילתה לי הרבה דברים על עצמי דרך העבודה איתה.
 
"הכל היה במקביל. שנתיים צילמתי את הפרויקט הזה, ובאותן שנתיים עבדתי על האלבום, ויכול להיות שזה חלק מהקשר ביניהם. בטח תהיה לי רטרוספקטיבה גם על זה, כי די מרתק אותי להבין את התהליך ואיך התנהלתי בין שני הפרויקטים".
 
סיון שביט, "בניינים נמסים", האלבום; "בניינים נמסים", התערוכה, גלריה "החללית" בירקון 70.


למועדי מופעים >

27/06/2010   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע