טקסטים לאוהבים בני כל הגילים

קצת צובט הלב לגלות שרובו המכריע של הקהל בהופעות של בעז שרעבי הוא מבוגר. זה לא לגנאי חלילה, וזה בהחלט בסדר, כי גם לקהל שעורג לימי העשרה שלו מגיע אמן או אמנים משלו. כאלה שאצלם ואיתם הכל ברור וידוע מראש. הנוסחה מוכרת, התבנית עובדת, אין הפתעות מרחיקות לכת. מרגע שהטעם מעוצב, מה שרוצים זה מה שמקבלים, ואין טענות (כפי שלעתים מזומנות יש לקהל "צעיר", שדורש "חידושים" ואתגרים לבלוטות הגירוי שלו).
 
אך יש הסבר נוסף, פשטני הרבה יותר, למיעוט אוזניים ועיניים צעירות בהופעה של בעז שרעבי. שרעבי לא סופר את הקהל הצעיר. לא כהצהרה רשמית כמובן (כיון שבינינו, כל צעיר היום הוא הפוטנציאל למבוגר של מחר), אלא במעשה ובהתנהלות. קשה להגיד שאלבומיו האחרונים מיועדים למה שנקרא קהל חדש, מעבר למצטרפים טבעיים שהגיל הבשילם. השירים החדשים של שרעבי – ו"מגע הקסם", אלבומו האחרון, מעיד – לא מכוונים לרדיו ולמצעדי הפזמונים, ומן הסתם גם לא לקהל רודף להיטים, אלא לכזה שראה ושמע משהו, ויודע ומכיר את שרעבי, ויודע להוקיר ולהעריך איכות וזמרת נשמה.
 
כי ככה זה באלבום שרובו ככולו בלדות, בגוונים ובמינונים שונים, ללא אַפֶּר קצבי אחד לרפואה. 36 דקות, עשרה שירים, אישיים בדרך כלל, בגוף ראשון מדבר, גם אם לא הוא עצמו כתב אותם. שירי אהבה שכתובים מנקודת מבט מנוסה ובוגרת, טעוני לקח וניסיון חיים, לא להוטים ורוויי תשוקה של כותבי להיטים. ואפשר להגיד שהוא מיועד לאנשים מיושבים בדעתם, לא לרגליים צעירות שמבקשות תיזוז. הם עוד ילמדו לגלות אותו, כשיבינו שהטקסטים (של רחל שפירא, חמוטל בן זאב, דורון דווידסקו, דורון מדלי ועמית צח) מיועדים לאוהבים בני כל הגילים.
 
אין ב"מגע הקסם" להיט דוגמת "אביא לך אבנים מן הירח", הגדול בלהיטי אלבומו הקודם ואחד הגדולים בלהיטיו מאז ומעולם, ואולי הרדיו יגלה אחרת. לא בטוח שזה יקרה עם שיר הנושא, הנמוך מאוד בטונים שלו, ואפילו לא פשוט לביצוע. אבל אולי "כל מה שבקשתי" (דווידסקו את ליאור דטאוקר) שמתאפיין בלחן איגליסאסי מובהק, עם קצב ועיבוד לטינו-היספאני. ואולי עם "אם אתה באמת מאמין", שיר של אמונה, עידוד ותמיכה, והתשובה של בעז שרעבי ל"מי שמאמין לא מפחד" של איל גולן, ונושא גם הוא ניגון ברסלבי מובהק ומוצלח לא פחות. גם לא בטוח שזה יקרה עם "עדי", השיר הנועל, שיר ערש אישי מאוד שכתב בעז לבנו, ערב לכתו לכתה א' - ספוג רוך ואהבה אין קץ, וגם קצת חוסר אמינות בגלל פער השנים העצום ביניהם.

בדרן או זמר?

הרדיו או הזמן יעשו את שלהם, אבל לא המופע. כי מאכזב לגלות שבמופע חדש, שנושא את שמו של אלבום חדש, משלב בעז שרעבי רק שיר חדש אחד ממנו, וגם הוא לא אחד הייצוגיים בו - "ואני תפילתי" (לחן מסולסל שלו לטקסט של בן זאב). ככה לא מוכרים אלבום חדש ולא יוצרים הזדהות, אלא אם זו לא הכוונה כלל.
 
ובאמת, נפלאה ממני הכוונה בבחירת שמו של המופע החדש אם נעדרים ממנו תשעה ממניין השירים באלבום, בהם גם שיר הנושא. אז מה הקשר בכלל? אלא אם מגע קסם הוא מגע קסם, ובעז שרעבי עובד בכל מצב ועם כל רפרטואר.
 
אפרופו רפרטואר: מאכזב מאוד לגלות ששרעבי כולל במופע רק 17 שירים (כולל ההדרנים והשיר החדש לעיל) ב-105 דקות הופעה. 17 שירים בשעה ושלושה רבעים הם עדות לבזבוז משאבים ופוטנציאל. עמיתיו ובני גילו, גם אם משתייכים לעדות אחרות במוזיקה הישראלית הפופולרית (רוק'נרול נגיד), דוחסים בפרק זמן כזה לפחות 20 שירים ובהופעה מלאה כמעט עד שלושים. ויש לשרעבי רפרטואר מספיק עמוק ומגוון להרעיף ולהשפיע מכל הטוב שבו.
 
העניין הוא ששרעבי מחזיק מעצמו גם בדרן, ולא רק זמר. ולא מעט מזמנו של המופע מוקדש לסיפורים, למעשיות, להתבדחויות ולקטעי קישור, שלטעמי, באים על חשבון המוזיקה המצוינת שלו. לא יודע מה הסיבה לכך - האם הוא מאוהב בתדמית איש השעשועים או שפשוט קשה להחזיק שירה ברצף? אבל הוא כנראה לא מסוגל כרגע לשיר מבלי לפטפט וגם לא לחבר שיר לשיר, במעבר מוזיקלי, אלא רק במעבר מילולי.
 
אותי זה משגע. רבאק, בן אדם. תן לנו את השירים והמוזיקה שלך. למה לדבר כל כך הרבה. ולמעשה כמעט ולא משאיר שיר ללא הקדמה פתלתלה. רק אחרי תריסר השירים הראשונים, רגע לפני ההדרנים הוא משמיע שלושה שירים ברצף - מ"הקשיבו לגם היורד" (של חוזה פליסיאנו, באנגלית; הוא בגיטרה אקוסטית, דורון פיקר באקורדיון וכל ההרכב במעטפת סמיכה ועשירה של רוק היספאני מלבב), דרך "פמלה" שלו (במעבר מושלם שגם מצדיע להשראה המוזיקלית, ומלמד שהמרחק בין הלטיני לתימני הוא עניין של מה בכך, כשעושים אותו נכון) וכלה ב"חופשי ומאושר", מראשוני הלהיטים שכתב (במקור לאילן ואילנית). זה הרגע היחיד שבו יש תחושה של קונצרט ולא של מופע סטנד-אפ מוזיקלי. כמה חבל שזה מעט מדי ומאוחר מדי.
 
עוד אכזבה הייתה השימוש הלא נבון שעושה המופע בטכנולוגיית הטלפרומפטר. זה מאכזב, אפילו מעליב, במישור האישי, שזמר ויוצר דגול כמו בעז שרעבי, לא יכול או לא מרשה לעצמו לזכור מלות שירים בעל פה (על אחת כמה וכמה כשרק שיר אחד הוא חדש וכל השאר הם קלאסיקות שרצות במחזור הדם שלו ושלנו).

זה מאכזב, אפילו מכאיב, במישור המעשי, הוויזואלי. כי צג הטלפרומפטר עתיר המימדים ממש חוצץ בין הזמר לקהל, כחיץ מיותר ומכוער. גם כאן איני מעוניין להיכנס לשיקולים  אך ברור שזה גול עצמי.
 
לטעמי, זה היה המכשול העיקרי שעמד בין שרעבי והמופע להנאה שלמה. ניכר היה בשפת הגוף שלו שהוא מבקש כל הזמן לעקוף את הלוח האלקטרוני ולהתקרב לקהל, אבל זה נמנע ממנו ויצר את עקב אכילס: כי בעז, בלדיסט ורומנטיקן, זמר נשמה בשיעור קומתו, ועוד מלא תנופה ועזוז ובכושר שירה מקסימלי, שבכמותו לא שמעתי אותו בהופעה כבר זמן רב, נועד לפלרטט עם הצופים (דמיינו את פרנק סינטרה או את אלביס פרסלי, ולטעמי ההבדלים, בפרופורציות, אינם גדולים), וההתקן הזה פשוט מרחיק ומגביל אותו. כמה חבל. 

בועז שרעבי (יח"צ)

מצלול חם, צוות נגנים מסור

ועדיין, כשהוא מתמסר למלאכתו הוא זמר ענק. אמנם לא בל קנטו נקי-קול, אבל הכנות והאמת, הכוונה והתשוקה, ובעיקר הרגש, הסלסולים והעוצמה, מפצים על הכל.

במיוחד הוא מצטיין בשירת בקשות ומשאלות, בעלת אופי של תפילה ותחנונים חילוניים: "לשיר ברון" (אותו הוא מבצע ממש בהתחלה, כשיר שני אחרי "חייך וחיי" רק כדי למקם את המופע במציאות חיינו, במאבק להבאתם הביתה של רון ארד וגלעד שליט), "הלוואי", "לתת" (שהפתיחה לו היא כשל בלדת רוק עוצמתית ואחריתו הכרת תודה עמוקה מצד הקהל), "ואני תפילתי" החדש (תמהיל חזק ומרשים של בלוז ורוק'נרול חודר חדרי בטן וקורע שערי שמיים) וכמובן ההדרנים "מי ידע שכך יהיה" (כתחינה מודגשת סלסול עם נימה שנסונית באקורדיון וגוון בלוזי משכר בגיטרה החשמלית) ו"משאלה" (שמתכתב לרגע עם מקצב הפאנקי).  

ביניהם הוא משלב שירי אהבה נהדרים, כאלה שהזמן לא יכול להם, כמו "כשאת נוגעת בי", "תני לי יד" (בצורה שהוא שר אותו במופע הזה, זה אשכרה שיר נשמה), "רק אותך אוהב הלילה" (שנצבע גם הוא בצבעים רוקיים) וכמובן "אביא לך אבנים מהירח", שיר הדגל ותו המיתוג הנוכחי שלו, שזוכה גם לשרב"צ וגם לתשואות ממושכות - באמת כל הכבוד לאמן שמצליח לחדש את עצמו ולהאפיל בשיר חדש (יחסית) על להיטים קודמים, עדות למעיין היצירה הנובע של שרעבי.
 
את התמונה משלימים "הייה חזק", מחטיבת שירי העידוד והתמיכה שלו (עם יאיר מיכאל בסולו גיטרה אקוסטית ובעיבוד ספרדי לוהט), ומחרוזת קצרה של שירים מהבית שבכרם התימנים, בהם "ספרי" ו"איומה בהר המור", שהתפתחה לבלוז סוער.
 
בניגוד לעבר הפעם אהבתי את העיבודים וההפקה המוזיקלית של ירון בכר מאחורי הפסנתר החשמלי. המצלול היה חם וענייני, רחוק משמאלץ ורומנטיקה בפרוטה, וקשוב לסאונד ולגוונים עכשוויים. מן הסתם הרבה בזכות צוות נגנים מסור ו-ותיק, שכלל, כאמור לעיל גם את יאיר מיכאל, דורון פיקר ואילן בס.

רק לא הבנתי את חילופי הגברי שערך שרעבי אחרי השיר השלישי ("הלוואי") בין המתופף הוותיק אלי בן שושן, לעול הימים עדן בכר (הבן של ירון). אם החילופים התבקשו מטעמים כלשהם - מפציעה בכף הרגל ועד התחייבויות משפחתיות - אפשר היה לבצע אותם לפני תחילת  המופע, מבלי שהקהל יהיה מודע להם. וגם לא היה מרגיש בהם, כי עדן הצעיר הוא בהחלט כשרון יוצא דופן. נעדרה, מטעמים בלתי מוסברים, נגנית כלי ההקשה עידית דביר, ששמה מופיע במודעות.
 
ולמרות כל ההסתייגויות שפורטו בהרחבה, אי אפשר שלא להחמיא לאישיותו הבימתית החביבה והבלתי אמצעית של שרעבי. אדם בלתי עציב לחלוטין, אשף של חנדאלאך, סמול טוק, גינונים בימתיים נמלצים (כשל מנצח בתזמורת) ומעשי קסמים. רק חבל שהפרשנות למושג בדרן מפליגה, ובאה על חשבון השירים. אם היה מהסיפורים פחות ומהשירים יותר, כולם היו נשכרים.
 
בעז שרעבי, מגע הקסם. היכל התרבות פתח תקוה. שבת 11 ביוני 2011
בעז שרעבי. מגע הקסם (צח-כרמלי הפקות/Play Records)