סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ביקורת
 
מאת: עמוס אורן אלבום והופעה: רות דולורס וייס
 

 
 
באלבום הקאוורים שלה וייס מעניקה לאוסף אקלקטי של שירים (מאלביס ועד בריטני) טיפול רגיש ואוהב


דיווה בהתהוות 

  
 My Middle Name is Misery (שמי האמצעי הוא סֵבֶל בעברית, אבל תסכימו שמיזרי היא מלה הרבה יותר סקסית) הוא אלבום כפול שהקליטה הזמרת רות דולורס וייס, אחת מנסיכות האינדי הישראלי הבלתי מעורערות (למרות שראוי היה לה כבר מזמן להיות מלכת אולמות הקונצרטים) במהלך שלושה ימים באפריל הקודם, באודיטוריום הזעיר שמרכז פליציה בלומנטל בתל אביב.
 
הקליטה, הכוונה, לייב, אם כי ללא קהל. רק היא וששת המוזיקאים שאיתה: יהוא ירון (איש הבס והקונטרבס, המעבד והמפיק המוזיקלי), אביב ברק (תופים), נעה גולנדסקי (הקשה), עדית מינצר (חצוצרה, פלוגלהורן וקרן צרפתית), נמרוד טלמון (טרומבון) ונעם דורמבוס (סקסופון). כולם, מלבד ברק, ספקו גם קולות שירה וליווי, ובשני שירים (מתוך 19 התארח, בנגינת גיטרה ובשירת סולו, איתי וייס, אחיה של כלת השמחה). היא, אגב, מנגנת בפסנתר.
 
האלבום הוא אוסף יצירות אקלקטי למדי, של יוצרים וזמרים בני גילים וסגנונות שונים, למרות שמרביתם לגמרי לא צעירים (לאונרד כהן, בוב דילן, דיוויד בואי, רוברט וואייט). חלקם כבר לא איתנו (אלביס פרסלי ובילי הולידיי, עם שלושה שירים כל אחד, נינה סימון וגם הביטלס, קינג קרימזון ולהבדיל הצ'רצ'ילים), ומקצתם בני דור ביניים (אלביס קוסטלו, ניק קייב והבלאק קיז), ואפילו עולי ימים לגמרי (בריטני ספירס!). מן הסתם שירים שדולורס וייס אוהבת והולכת איתם כברת דרך ארוכה, ובפריזמת ההגשה שלה הם מתיישרים לפרשנות על-זמנית שאינה תלויה בתקופות ובאופנות.
 
הדיסקים באלבום נחלקים לשניים: "צד אדום" (שלושת הפרסלים - Summer Kisses, Winter Tears, Trouble וLove Me; Let's Dance של בואי, When You're Gone של רוב האקסלי, When I Left the Room של דן אורבאך והבלאק קיז, וAin't No Cure for Love  של כהן) שהוא - איך להגדיר - יותר פתוח, מרווח ומאוורר. יותר קצבי, נינוח ואף עולץ. נע בין אווירת קברט לכיוף בבאר של כפר נופש, עם נגיעות שחורות וג'אזיות. 
  

   


 
ב"צד כחול" (או blue רב-משמעי באנגלית) תמצאו את שלושת ההולידיי (Gloomy Sunday, One for My Baby  וGod Bless the Child), אתHere Comes the Sun  של ג'ורג' הריסון, To Make You Feel My Love של דילן וFeeling Good של סימון, והוא כבר יותר הומוגני. מציג-מתעכב על האיכויות הבלוזיות, הגוספליות והג'זיות של דולורס וייס, עם הנגנים שלה וגם לגמרי לבד. 
  

   


מצד אחד, Trouble (של לייבר וסטולר האגדיים) מספק לאלבום את שמו. אבל הוא נמצא בחלקו הראשון.  מצד שני, כל ה- Miseryהזה, שהוא התמצית, החיוניות והכוח של דולורס וייס כזמרת מבצעת, בא לידי ביטוי מרהיב בחלק השני, הכחול, הבלוזי, העצוב. כאילו הדיסק הראשון מכין את המאזין לשני, אבל רק שם מכה אותו בעוצמות ובביצועים הבלתי נשכחים.
 
דולורס וייס, ציפור פצועת כנף, מתחילה עם "נוצות" (של מאן מאן) הכבד-כבד, ממשיכה באחוות הפועלים של "שיפבילדינג" של קוסטלו ו-וואייט ובדאגה למשפחה ב"מון צ'יילד" של רוברט פריפ וחבריו, ומקוננת את עצמה לדעת בשורה של שיאים מרגשים וחודרי לב עם הא-קאפלות הג'זיות-גוספליות של "גלומי סאנדיי" "אלוהים ברך את הילד", "ושוב לא ניפרד" של ניק קייב, "הנה באה השמש" מלא העצב והפגיעות, "מרגישה טוב" המכמיר, ו"לגרום לך להרגיש את אהבתי" לצלילי דיאלוג של קונטרבס וטמבורין.

בשיר זה חבויה שורת מפתח נוספת לאישיותה של דולורס וייס: You Ain't See Nothing Like Me Yet היא שרה. ,Oh yeh. לא יודע לגבי לראות, אבל לשמוע. כן, בהחלט. לא שומעים הרבה כמותך, אם בכלל. 

   

  
 
יש לה קול עז וצלול, חד כתער, שיש בו מצד אחד משהו מאנפף ומצד שני לפסוס מלא חן בהגייה. שני פגמים לכאורה, שרק תורמים ייחוד ומוסיפים לאמפתיה כלפיה. היא מוקפת חבורת נגנים נהדרת, שכל אחד מהם מקבל בתורו את הביטוי המדויק שלו, בשילובים שבינה לבין הקונטרבס ובינה לבין כלי הנשיפה, בעיבודים מלאי הידע והתבונה של יהוא ירון, היא מנתקת את השירים מחבל הטבור שלהם, מעניקה להם טיפול רגיש ואוהב כמו היו יצירות שלה, הופכת אותם לסטנדרטים, לחומרים של דיווה בהתהוות.

שמח ונוגה
 
באופן טבעי לגמרי, האלבום הושק בסוף השבוע בשתי הופעות בזירת הפשע, מרכז פליציה בלומנטל למוזיקה. אולם פצפון, ציורי, ושמור כהלכה. לא חלל שכיח למופעי מוזיקה פופולרית. ראוי יותר למוזיקה קלאסית, לרסיטלים ולאנסמבלים קאמריים. גם הבמה הלא-פרופורציונלית חשופה מדי, ובהיעדר פעלולים של עשן וחושך, לא מקום למופעי רוק ופופ. לבטח לא ריווחי, אבל יש עליו פוזה, במיוחד למופע בעל איכויות אקוסטיות.
 
מלבד הבס החשמלי של ירון, כל שאר הכלים כלל לא נזקקים להגברה, גם לא השירה. השירה המתייסרת שלה, הולמת להפליא את שם האלבום. הפרייזינג שלה מושלם. היא ברורה, מדגישה כל מלה, לא חוטפת אף הברה.
 
בניגוד לאלבום שמחולק בבירור לשתי חטיבות, המופע - שהתעלם מ"אהביני" של פרסלי ומ"יום ראשון עגמומי" של הולידיי - היה שילוב שירים משני הדיסקים, שילוב של שמח ונוגה, מריר ומתוק. התחיל עם הולידיי וסיים איתה: "אלוהים ברך את הילדה", כנראה תפילה עצמית, בקשה על עצמה, בפתיחה, ו"אחד בשביל ילדתי", עם קשת רגשות, מצבי רוח ועוצמות נגינה בסיום.
 
הביצוע הבימתי שיחזר במדויק כמעט את המבע האולפני. על הנגיעות ההיספאניות-מאריאצ'יות של "נשיקות קיץ, דמעות חורף", הדואט לסקסופון ומקלות תיפוף בשאפל של "טראבל", הסווינג הענוג ב"כשעזבתי את החדר" שמציג את השישה כביג-בנד קטנה-גדולה. פה ושם יש תוספות בימתיות מתבקשות, כמו הסיום הנהדר, ממש פיס אוף ארט, עם סולואים לשלושת נגני הנשיפה ב"לטס דנס" המרוכך לטינית, או הסערה שוצפת הרגשות ב"פילינג גוּד", שמתחיל רגוע, רק עם פסנתר, הקונטרבס והתופים מצטרפים, והסקסופון מקנח. הקול שלה בשיאו, והתשואות בסיומו, בצדק. 
 
רות-ד-ענק-יחצ.jpg
רות דולורוס וייס (תמונת יח"צ)

כמו באלבום, גם במופע, מופיע כנגן וכזמר אורח אחיה, איתי. הוא שר את Wedding Dress של מארק לאנגן בקול חרוך כשל ליאונרד כהן (או אם תרצו, עמיר לב) כמו היה שיר אשכבה, וגם את Toxic של בריטני ספירס, אולי הכי רוקי בסט. אני מוכן לקבל את הגיוון ואת התוספת, מוכן גם להכיר בכישרון, אבל איכשהו, השילוב שלו לא מסתדר לי, למרות שאין לי מלה רעה להגיד על הצבע שלו.
 
ועם זאת אני מוצא משהו שמפריע לי דווקא אצל אחותו. למרות הוותק והניסיון שלה (זה מופע שני שלה שאני רואה) יש עדיין משהו שברירי, הססני ולא בטוח באישיות הבימתית שלה. לכשעצמו לא נורא כל כך. אז היא לא מוצאת את עצמה בדיבורים ובסמול טוק. שירה ופרשנות זה הצד החזק שלה. חיבוק אחד וזה עובר. אבל מפריע לי שהיא עוצמת עיניים בשירה.

כלומר, זה לא מפריע לי כי אפשר שזאת דרכה להתרכז, להביע רגשות ולתת מעצמה. אבל המשונה בעצימת העיניים הוא שהיא עושה זאת רק כשפניה אל הקהל, לא כשפניה מופנים אל הנגנים שלה. וכך היא יכולה לשיר כשעיניה הפקוחות נעוצות באחד מנגניה, אך משתסיט, באותה נשימה ממש, את המבט לקהל, עיניה ייעצמו. וגם להיפך. ואת זה, אני מתקשה להבין. ולא, חלילה, שזה פוגע בעוצמת השירה, בכנות ובכוונה, אבל צריך להיות לזה הסבר כלשהו. ואני מניח שלא הקהל אשם בכך.   
  
 
רות דולורס וייס. My middle name is misery ((High Fidelity
רות דולורס וייס, הופעת השקה. מרכז פליציה בלומנטל, תל אביב. שישי, 13 בינואר 2012


למועדי מופעים >

17/01/2012   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע