כבר זמן רב שאבי גרייניק, בדרן ושחקן, חורש את הארץ עם מופע מחתרתי-למחצה בשם "מחתרת של איש".
בהתחשב בעבר המוכר שלו כמצחיקן אהוד וכשחקן דרמטי, בתיאטרון ובקולנוע, ואפילו כזמר-יוצר ברביעיית "לולה", השם קצת אניגמטי, לא ברור, אפילו מרתיע. האם גרייניק, איש של מיינסטרים, סוטה מדרך הישר אל האנדרגראונד? ואולי הוא מתחכם, דוגמת שותפו הוותיק, איש האלט-שיפט עידן אלתרמן, והולך על קאוורים מהמרתף של החיים?
לא זה ולא זה. פשוט מריץ שירים חדשים, אישיים מאוד ומקוריים בתכלית, מאלבום חדש, שני שלו כסולן, שהקלטותיו נשלמות ממש בימים אלה. השם מייצג את שיר הנושא, הדרך שלו, להקים מחתרת של איש, בתגובה ליום המר ההוא, שאיזו בחורה עניינית חתכה אותו מחייה. השיר הזה מגיע בעיצומה של ההופעה, פותח לדבריו את החלק של "הגבר" במופע שלו. להבדיל ממחצית תריסר השירים שהשמיע עד אליו, אותם ייחס לחלק ה"ילדי", המשפחתי, הבן של אמא.
סטנד-אפ מוזיקלי ו-90 דקות על ספת הפסיכולוג
וזה בעצם העניין המרכזי ב"מחתרת של איש". אלבום בהתהוות של 11 שירים (זה לפחות מספר השירים החדשים שהשמיע; שלושת הנוספים היו מוכרים, יותר ופחות) שמשקפים ובעיקר מתכתבים, גם בגיל 42, עם חייו של גרייניק - בעיקר עם העבר, כילד וכנער מתפתח, אך גם עם ההווה, כאבא צעיר לילד רך בשנים.
ותהיו בטוחים שגרייניק כמו גרייניק, לץ ללא תקנה, ימהל אותם, ישלב בהם ויקיף להם קטעי הומור, אנקדוטות משעשעות (מפגישות עם מעריצים) וחיקויים קורעים מחייו (הרומנית הצוענית שבפי הוריו) ומאבחנותיו את העולם (למשל ראשי התיבות שלו לתסמונת רבאק). מה שגם יסביר איך 14 שירים (כולל הדרן) נפרשים על פני שעה וחצי כמעט.
אבי גרייניק (צילום: רן מנדלסון)
המופע הוא מין פיתוח של סטנד-אפ מוזיקלי. גרייניק מספר ושר את חייו, כפי שצפוי ממנו, בנימה מבודחת בדרך כלל, משולבת בשפה משעשעת, משחקי לשון (אני לא יודע לפרוש בשיא, אני פורש ב-D) והברקות מחורזות. חלק מהשירים, בעיקר שני הראשונים, "ליצן הארמון" הפותח (רק הוא ונגן הקלידים המוכשר אלעד אדר) ו"אני מחכה לך" (כשהנגנים הנוספים, שלושה, וזמרת ליווי שגם נושפת בחלילית, מצטרפים), הם חמוצים-מתוקים, כואבים-עצובים, טבולים, די במפתיע, בהרבה נשמה.
במיוחד השני, שיר אהבה יפה, שמשדר סוג של עצבות, נואשות וגעגוע, ומציג קול יפה וגבוה של רות רסיוק, בדרך כלל שחקנית של תיאטרון "גשר". ושלא במקרה, שיתוף הפעולה הקולי של גרייניק לרסיוק, יוצר שיר תיאטרון.
שלושת הבאים עורגים במובהק לנערותו. פסיפס זיכרונות ילדות: "אופניים" (שלדבריו הולחן בעזרת פעמון של אופניים, וגם הדימויים בהתאם, שאולים מתנועה באמצעות דיווש); "המורה אירית", שמוקדש - אחרי התעמקות בחרדותיו של אב מהצפוי לבנו בבית הספר - לצלקות שהשאירה בו כתלמיד, בגלל שעבר את השוליים (במחברת) אבל לא עבר על החוק...; ו"אמא של נדב", אהבתו הראשונה של ילד בן 11, שהתחרמן למראה אמו של חבר שעמדה במטבח, טיגנה חצילים והתכופפה לתנור, והוא בא לו להציץ למרות שידע שזה אסור. עד היום היא לא יוצאת לו מהראש.
רות רסיוק (צילום: רן מנדלסון)
מה שגרייניק עושה על הבמה הוא גם המרה של "בטיפול". 90 דקות על ספת הפסיכולוג, כשהמטופל, גרייניק, שופך בפני המטפל, הקהל, את כל חששותיו, חרדותיו ופחדיו (מה זה גן אנתרופוסופי?) במערכות יחסיו עם מערכת החינוך, עם הוריו, בחיי הזוגיות שלו ועם ילדו בן השלוש וחצי.
ליצן שמחפש חום ואהבה
אחרי שורה אחת שמושרת פעמיים ("השיר הזה נכתב במטרה להפריד בין הקטע הקודם לקטע הבא"), כדי שאף אחד בקהל לא יפספס את הכוונה, הוא עובר לדון בהשפעת הנשים על חייו. בחלק זה גדלה מעורבותה של רסיוק לכמעט שותפות ביצוע שווה.
"ואינך" שכתב על עצמו כאילו מראשה של אשתו ולכן נותן לה קרדיט על היצירה (רסיוק שרה והוא מלווה בקולות); את "יפית" המתוק והקופצני הוא מקדיש לסקטור הנשי הלא רזה; "לא נגרעת" הוא מבט של מפסידן על זוגיות (היתה לו יד קמוצה, היה לו לב אטום, אז היא בחרה להסתלק ולמרות זאת אהבתו אליה לא נגרעה במאום), דואט עם רסיוק - היא בחזית, הוא מאחור.
"הייתי ילד מחובר" שייך לשירים הלא שמחים של גרייניק. כשההקדמה לו היא חילופי הדורות השיר נושא נימה מודגשת של החמצה וניכור, על תובנות שהגיעו באיחור, על כאב שעודו נוכח במסע לארץ מר. ועל ההודאה שהיה פער בלתי מגושר בינו לבין אביו, הוא מסיים את שירי האלבום עם "איש קטן" (גם הוא עם רסיוק, שגם מפליאה בנגינה בחלילית), של פיוס, של השלמה, של רצון להשלים עם המציאות ולמלא את החסר - בוא תהיה סתם ילד ואני סתם אבא.
גרייניק מזווית שלא הכרנו. חשוף, רגיש ופגיע, גם אמיץ, ישיר ומוכן להיכוות, על אף כל מעטה הבידור והצחוק הזה שהוא עוטף בעזרתם את השירים ואת ההגשה. הוא לא הזמר הכי גדול, הוא גם לא מתכוון. רק משתף אותנו במחשבותיו, מאפשר לנו להציץ לתוך נשמתו, מבקש לגעת בנו. אולי להבין כך שההומור הוא הדרך שלו להתמודד עם החיים ועם עצמו, ילד שהתבגר באיחור. ליצן שמחפש קשר, חום ואהבה.
שלושת השירים האחרונים אינם שייכים לאלבום. שירים מוקדמים יותר בזמן. "ימים של שקט", שיר הנושא היפה מאלבומה היחיד של "לולה", שהוא הלחין למלים של ירדן בר-כוכבא. "ההוא מהאֵלֶה", נציג יחיד מ"יש מי שאוהב", אלבום הבכורה שלו מלפני עשר שנים, שבמרחק הזמן נשמע כשיר גמילה מהבלי הידוענות של פעם - בהגשה מרתקת בסגנון חופשי. ו"האהבה שלי היא לא האהבה שלו" של יצחק קלפטר, בגרסה לגמרי שלו, בלוז בדרכו, תחילה לבד מאחורי הקלידים, ומיד מזעיק את נגן הגיטרה דורון מזרחי לתמיכה בנגינה.
מזרחי בגיטרה. אלעד אדר בפסנתר. בנצי גפני בבס. ישראל נחום בתופים. הרכב של נגני עלית. עכשיו מחכים למחתרת שתפציע כתקליט.
אבי גרייניק. מחתרת של איש. תמונע תל אביב. שלישי, 28 בינואר 2014