בדיעבד, מני פאר היה המולטי-טאלנט הראשון של הטלוויזיה הישראלית , עוד בטרם ידענו מה זה מולטי- טאלנט. אולם בניגוד לרבי הכשרונות והכישורים המעושים (ולפעמים גם המאוסים...) של שני העשורים האחרונים, המשקל הסגולי של מני פאר אולי לא זהר למרחקים, אבל חתר למעמקים.

מהאבות המייסדים של אמנות ההנחייה

הטאלנטיות של מני פאר לא היתה מהשפה לחוץ, שילוב של פנים יפות, מזל או קשרים. את האשכולות הוא קטף ואת האופקים הוא הרחיב בסקרנות ובדעתנות, בעמל של לימודים. ברעב לתולדות האמנות, לפילוסופיה, למשחק בתיאטרון ולתרבות היין, בדרך להיות מולטי ידען. ורק בתוספת לתכונות ולכישורים הטבעיים שלו - מאחורי מיקרופון ומול מצלמה - הוא הפך לכוכב רדיו וטלוויזיה.

מני נהג להתענג על הכשרתו כשחקן תיאטרון. גאוותו הגדולה היתה שהספיק לשחק בנעוריו בתיאטרון אהל (וזה היה עוד לפני לימודיו בסטודיו למשחק של ניסן נתיב). הוא לא היה מאיר מרגלית, אבל ערג למשחק בתיאטרון ובקולנוע, וכמעט ולא סירב לתפקיד שהוצע לו, למרות שבתוך-תוכו הוא ידע שייעודו הוא בידור- לבדר, לשעשע ולהצחיק אנשים. הוא, אם תרצו, מהאבות המייסדים של אמנות ההנחייה. היא שקדמה אצלו לפיתוח אמנות הראיון.
והוא עשה זאת עלי במות, ברדיו בטלוויזיה, בדרך ייחודית ומקסימה, ששילבה בין סקרנות טבעית, חוש הומור בריא ויכולת דיבוב מופלאה.

מני פאר היה אקסטרה לארג' של סמול טוק. המראיין האולטימטיבי. תמהיל של ידענות ותחקיר מקדים, חוכמה אנושית, אהבה לזולת ודאגה לבני שיחו, זהירות לא שכיחה בכבודם, שלא ייצאו מובכים חלילה. מלא טקט ואמפטיה היה, ובעיקר ידע להקשיב ולשאול מתוך עניין כן ואמיתי, מתוך הבנה וידע. ואי אפשר היה שלא להתמסר אליו. מעטים, אם בכלל, יודעים לעשות זאת היום. ואיפה הוא ואיפה אלה הצהובים, האגרסיביים והמזיעים שנחשבים כממשיכי דרכו?

בעבור בני דורו, דורנו, מני פאר הוא האיש שעיצב את הטוק-שואו הטלוויזיוני המקומי. תחילה כמחליף של ירון לונדון ב"עלי כותרת", ובהמשך כפנים של "שעה טובה" ו"סיבה למסיבה". ראשון להמחשת הפריים טיים ומילויו בתוכן בשרני, מרחיב הדעת, לא מעליב וגם מאלף. ולא בכדי הפך להיות האיש ללכת אליו ולהפקיד בידיו באירועים מרכזיים ונחשבים (מטקס בחירת מלכת יופי ועד השירותרום הזכור לטוב).


מני פאר (צילום: אילן פאר)

שתי רגליים שמאליות

את מני - תמיד התעקשתי לקרוא לו מנחם, בהמתקת סוד ידענית שבה חולקים רק מקורבים - זכיתי להכיר בראשית שנות השבעים. עבדנו, כתבנו נכון יותר, באותו עיתון. להיטון. הוא הגיגים סאטיריים על המתרחש בתעשיית הבידור הישראלי ב"ממני אליכם", אני פרשנות בוסרית על דמויות ותהליכים בה ב"מכתב מאי שם".

באותה תקופה שיחקנו כדורגל ביחד. קטרגל נכון יותר, במגרש הכדורסל הישן של סמינר הקיבוצים. ב"קבוצה" שהקמנו היו גם יגאל שילון, טוביה צפיר, יהודה ברקן, קובי אושרת, יגאל בשן, צביקה פיק ועוד הרבה טאלנטים שלימים הפכו לכוכבים.

למני, איך להגיד זאת בעדינות, לא היה מושג בכדורגל. היו לו מה שאנחנו מגדירים שתי רגליים שמאליות. אולם היתה לו תשוקה עצומה למשחק, והוא לא נתן לחוסר הקואורדינציה לקלקל לו את ההנאה מחוויית המשחק. הוא בהחלט היה מודע ליכולתו ונהג לצחוק על עצמו. וגם עלינו, שבכדורסל - לעומת זאת - לא היה לנו מושג.

הכי מצחיק, הכי חכם

כבר אז, במחצית הראשונה של שנות השבעים, זמן לא רב לפני שהפך ל"מר בידור" של הטלוויזיה הישראלית, מני פאר היה - בעבורי לפחות - הכוכב הגדול של הבידור הישראלי. לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס אף שידור ישיר (או הקלטה) של "ממני מני", תכנית הרדיו המיתולוגית שהנחה מדי שבוע במשך תשע שנים, בקודש הקודשים של הבידור המקומי (אפילו הבכורה של "כוורת" התקיימה שם!), אולם ההקלטות של "הבית המורה" (מאחורי בית הוועד הפועל של ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בתל אביב).

שרפתי שם שעות. באדיקות ובדבקות, בלי להחסיר תוכנית של האיש הכי מצחיק והכי חכם שהכרתי. מת על חוש ההומור הבלתי נדלה שלו, על יכולתו הפנומנאלית כמספר בדיחות, על כישורי האילתור שלו. משתאה בכל פעם מחדש על מיומנותו הווירטואוזית לעזוב בדיחה באמצעה, לחרוג לסיפורים משעשעים אחרים, נפתלים וכלל לא שייכים, ולחזור תמיד אל הנקודה המדויקת בה ניתק מגע מהסיפור המקורי. כמה שניסיתי, בחיים לא תפשתי אותו מתחיל בדיחה ושוכח לסיים אותה.

לא חסרים לנו בדרנים, מספרי בדיחות וסטנדאפיסטים. אבל מאתמול חסר הבידור הישראלי את הלב, האור ומתווה הדרך. האיש שהמציא את הנוהל ועיצב את הכללים. האיש שלא ויתר לחוכמה ודגל באהבה. היה פאר ואין מנחם.

***

מני פאר הלך לעולמו  ביום רביעי, 3 בספטמבר 2014 לאחר מאבק של כמה חודשים במחלת הסרטן. הוא הותיר אחריו את אשתו, קרני ואת שלושת ילדיהם עופר, אילן ואורי וארבעה נכדים.  הלוויתו  תיערך  ביום שישי, ב-10:30 בחלקת האמנים בבית העלמין ירקון.