סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2018 ספטמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
ריאיון
 
מאת: טל גורדון חמישה סרטונים וגעגוע
 

 
 
הדבר המדהים שקורה הוא שלמרות שאנחנו מנסים להיות כמה שיותר מדויקים ומחוברים, בגלל המציאות המטורללת שאנחנו חיים בה, במדינה כל כך מורכבת ומדממת, הרבה פעמים אנחנו מציירים ציור של אדם אחד, ומקבלים בסוף תגובות כמו, 'זה בדיוק הסיפור שלי, זה בדיוק האופן שבו נפרדתי מאבא שלי שהלך למילואים ולא חזר'. אנחנו מנסים לאחוז בסיפור מאד אישי, ובתוך המציאות שלנו הוא הופך להיות סיפור מאד לאומי."
יטבת פייראיזן-וייל, עורכת מגזין האינטרנט של בית אבי חי, יזמה סדרת סרטוני אנימציה שמזקקת זיכרונות מחיי חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה


כל אחד מאתנו מכיר, כנראה, את הזהירות הזו שמלווה אותנו ליד בני משפחות שכולות, כשאנחנו נזכרים פתאום באחד הרגעים השמחים בחייו של יקירם ולא בטוחים שמותר לדבר או להזכיר דברים מסוג זה, ומאחסנים את הזיכרון במקום שמור, כדי שלא לפגוע.

בדיוק אל המקום הזה העזה להיכנס יטבת פייראיזן-וייל, עורכת מגזין האינטרנט של בית אביחי הירושלמי, כשפנתה לפני שש שנים לבוס שלה, והציעה לו להפגיש סרטוני אנימציה עם סיפורי זיכרון אישיים על חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, פרויקט שגרם לו, ברגע הראשון, להרמת גבה. הרעיון שלה ביחד עם האומץ שלו להרים את הכפפה הובילו לאחד ממיזמי הזיכרון המיוחדים שיש בארץ, "פנים. יום. זכרון.", העולה בבית אביחי זו השנה השישית. 

להחיות רגעים אבודים

"הוא הסתכל עליי ואמר, 'מה הקשר?'", מספרת פייראיזן-וייל, "ואני אגיד לזכותו שלמרות שהוא לא הבין, הוא אמר, 'פשוט תנסי', והגדרנו את זה כפיילוט. חששתי מהתגובות, כי כששומעים אנימציה חושבים ישר על דיסני ולבבות בצבע ורוד, ושכול הוא דבר שצבוע בשחור, וזה באמת נשמע מאד מוזר. הרמת גבה זו בדיוק ההגדרה. אבל כשרואים את הסרטים אני חושבת שהחומה הזאת נופלת."

מה הוביל אותך למחשבה הבאמת לא שגרתית על החיבור הזה?

"זה רעיון שנולד מתוך הרצון להתערב טיפה בשפת הזיכרון הקולקטיבית שלנו, מתוך תחושה שהייתה לי, וליותר ויותר אנשים שהתחברו אליי, שהדרך שבה אנחנו זוכרים את החללים שלנו, היא דרך הגבורה שלהם בקרב, דרך המדים שלהם. מטבע הדברים זה כך, זה לא מופרך, אבל הדבר הזה יצר איזה חוסר איזון בעובדה שהם היו אנשים וחיים וילדים וחלומות וזיכרונות, שפשוט מתפוגגים בתפיסת הזיכרון הזו.

קרן-יאיר-הלר.jpg
מים שקטים  - יאיר הראל

"מטרת הפרויקט הייתה כפולה: האחת היא להתערב, כאמור, בשפת הזיכרון שלנו, ולשים יותר דגש על החיים, על מי היו האנשים האלה, איך הם חיו, על מה הם חלמו, ולא רק על הרגע ועל האופן שבו הם נהרגו. והשנייה, אני חושבת שכל מי שאיבד אדם שיקר לו חווה כל הזמן את הפחד הזה של לשכוח איך הוא היה נראה, איך הוא נשמע, לשכוח את הקול, את החיבוק של האדם היקר לו, את ההרגשה, והעובדה שבחרנו לקחת את הטכנולוגיה של האנימציה בעצם משתמשת בה כדרך להחיות את הזיכרונות וכאילו לאחוז שוב מחדש באותו זיכרון קטן שמאפשר לחוות שוב את הרגע האחד, הקטן.

"הסרטים שלנו מאד קצרים, שתי דקות בממוצע, וכל שנה אנחנו מוסיפים עוד חמישה סרטונים לפרויקט. רוב הסרטים שלנו לוקחים רגע שהיה, כמו הסיפור של ארז עידן שהיה גולש גלים עם תלתלים זהובים, ובערב הגיוס שלו יצאה כל המשפחה למסיבת גיוס, והוא ביקש מאמא שלו שתספר אותו ותגזור לו את הצמה. בגלל שהשיער שלו היה עבה ובריא זה לא הצליח ולקח כמה דקות טובות - יש גם תמונה של כל המשפחה עומדת סביבו עד שאמא שלו הצליחה לגזור את השיער - וזה הרגע ששחזרנו. כשבגירה, אמא של ארז, ראתה את הסרט, היא אמרה, 'זה כאילו הייתם שם. כאילו החזרתם אותנו לחוויה הזו אחד לאחד.

   

"אבל הדבר המדהים שקורה בתוך הדבר הזה הוא שלמרות שאנחנו מנסים להיות מדויקים ומחוברים כמה שיותר, בגלל המציאות המטורללת שאנחנו חיים בה, במדינה כל כך מורכבת ומדממת, הרבה פעמים אנחנו מציירים ציור של אדם אחד, ומקבלים בסוף תגובות מהרבה אנשים אחרים שלא אותם ציירנו, והם אומרים, 'זה בדיוק הסיפור שלי, זה בדיוק האופן שבו נפרדתי מאבא שלי שהלך למילואים ולא חזר'. אנחנו מנסים לאחוז בסיפור מאד אישי, ובתוך המציאות שלנו הוא הופך להיות סיפור מאד לאומי." 
 
התוצאה היא סדרת סרטונים שמצליחה לעשות בדיוק את הדבר אותו הגתה פייראיזן-וייל, ולגעת בעוצמה גדולה במקומות אחרים בלב, שונים מאלה שאנחנו מורגלים אליהם בטייס האוטומטי של זיכרונות האבל. רגעים קטנים מחייהם של המונצחים קמים לתחייה, דרך האנימציה, שנדמית פתאום טבעית הרבה יותר משחזור של שחקנים בשר ודם. משהו בשפת האנימציה משאיר אותנו באזור הדמדומים של פיסת חיים שכבר לא לגמרי קורית אבל עדיין לא נעלמה. 

טבת.jpg
יטבת פייראיזן-וייל (צילום: limor cohen arts)

"יובל התחבר לפרויקט והפך לאחת הדמויות"

"הפרויקט הזה לא מדבר על הדברים הנורא נורא גדולים", היא מספרת. "לקחנו דווקא את רגעי היום יום, את ארוחות הערב, את השחייה המשותפת בבריכה, את הסיגריה בשמירה, את הדייט על חומות ירושלים שהוא בסיס הסרט על יובל היימן, שנהרג במבצע צוק איתן. יובל ורוויה, חברה שלו, הכירו ביחד את הפרויקט כשהם צפו בו כמה חודשים לפני 'צוק איתן'. קצת אחרי שיובל נהרג רוויה סיפרה לנו עליו ועל זה שהוא מאד התחבר לפרויקט וזה היה מצמרר שפתאום הוא הפך לאחת הדמויות שעליהן עושים את הסרט.

"ליובל ורוויה היה מנהג מיוחד כזה, ללכת לטייל על חומות ירושלים ולשבת ככה על החומות, עם הרגליים מתנדנדות בין שמיים לארץ, ולחלום את כל ההיסטוריה של ירושלים, מצד אחד, וגם את העתיד שלהם, הקטן, מצד שני. הסרט מסתיים בזה שיובל מצטרף ללוחמים של ירושלים ורוויה נשארת לבד על החומה. זה אחד הסרטים שנוגעים מאד, מבחינתי, אבל באמת שכל הסרטונים מאד מאד חזקים."


   


נדרש פה מתח מאד מדויק בין להנציח לבין להחיות

"מצד אחד אנחנו עושים פרויקט שהוא הנצחתי, ואנחנו משתדלים להיות צמודים כמה שאפשר לצבע השיער, לצבע העיניים, והרבה פעמים הם באמת יוצאים מאד דומים, אבל זה לא חייב להיות אחד לאחד.  אנחנו נכנסים מחדש בסרטון לתוך הזיכרון ולתוך הסיטואציה. אחד הסרטים שעשינו היה קצת שונה. עשינו על אורי גרוסמן, הבן של דויד, סרט אחד קלאסי, כמו שאנחנו עושים. מי היה אורי, איזה חלומות הוא חלם, כאדם, אבל תוך כדי המפגש עם משפחת גרוסמן, כשעשינו איתם את המסע הזה של לחזור אחורה ולזכור שאורי לא היה רק חייל, דויד נזכר בזה שלאורי היה עולם דמיון מאד עשיר ומאד מיוחד.

"לאורי ודויד היה מנהג של להיכנס לדמויות בדיוניות ולדבר בשם הדמויות האלה. משחק דמיון. לאורי הייתה דמות שהוא התאהב בה, של פילדמרשל מטורף כזה, מין דיקטטור מטורלל ומגלומן, ויום אחד דויד הזמין את אורי לשבת במרפסת ולהתראיין בתור אותו פילדמרשל. דויד ראיין אותו וכתב את השיחה ביניהם במחברת צהובה ביתית, ותוך כדי החיפוש אחר הסיפורים על אורי, דויד מצא את המחברת הזו בבוידעם והסכים לתת לנו אותה, ובסרט שחזרנו את השיחה הזו, כשעידן אלתרמן מדבב את הקול של אורי. זה המקרה היחיד שבו ממש הרגשנו שאורי הוא שותף בתסריט, שהוא נוכח שם לחלוטין."

   


כמה זמן לוקח לכם לעשות כל סרטון?

"שנה, לפעמים יותר. אנחנו עובדים בעיקר עם אנימטורים צעירים, זה עוד ערך מוסף לפרויקט. כיוצרת בארץ את יודעת כמה זה לא מובן מאליו במרחבים מסוימים של יצירה שהם לא מסחריים במיוחד, ויש גם סטודיואים שמצטרפים ואנחנו שמחים על זה. אנחנו לא מתקצבים בתקציבים שבאמת היינו רוצים. זה פרויקט עם תקציב קטן ורוב האנימטורים מצטרפים אליו מתוך התחברות. אנחנו עושים הרבה תחקירים ואז מחפשים את האנימטור שהכי יתחבר והכי יתאים לסיפור. הם בוחרים מהסיפורים שאנחנו מציעים את האדם שאליו הם הכי מתחברים ואז מתחיל מסע די ארוך של הטוו?יה של הדברים. יש המון שפות של אנימציה, ואני לא באה מתחום האנימציה, אז בשנים הקודמות ליווה אותנו אמנותית המאייר נועם נדב, והשנה מלווה אותנו האנימטורית אוסי ולד ואנחנו בעצם יוצאים עם האנימטורים למסע הזה." 

יום-הזכרון-מונפש-01.jpg
"זכרון ילדות" (סטודנטים מוסררה ע"ש נגר ירושלים)
 
נוגעים בענן האובדן
 
אני משערת שלא תמיד קל למשפחות להסכים ולהיכנס לתוך הזיכרונות שצריך להציף לצורך התחקיר לסרטונים

"בשש השנים האחרונות אנחנו מזמינים אנשים לבוא ולספר לנו את הסיפור, כמו שעשתה רוויה, ולשתף אותנו בזיכרונות שלהם, אבל זה לא קורה הרבה. לאנשים קשה. לא פשוט כנראה לפתוח את הזיכרונות שלהם. אני חושבת שבין הדברים שאני מרגישה שקורים זה שיש את החיים שלפני והחיים שאחרי, והזיכרונות מאד נטמעים באחרי. ברגע הזה שדפקו בדלת. הרבה הורים שכולים שאני מנסה לחזור איתם לזיכרונות חוזרים לרגע הזה של הדפיקה בדלת, ולתחושת הבטן הזאת שזה הולך להגיע, לענן האובדן.

"זה באמת נורא כואב, כנראה, לחזור לחיות שהייתה, כי אז אתה מרגיש חזק מאד את משקל ההיעדר. יש משהו טבעי בזה שאנשים נפטרים ואנחנו זוכרים אותם קצת בכותרות ופחות בסיפורים. 'הוא היה נדיב'. 'הוא היה חבר טוב'. קשה למשוך את זה בחזרה לסיטואציה של רגע אחד. אבל אני חושבת שמי שאיבד מישהו נורא צמא גם לשמוע את הסיפורים האלה, ובגלל האופן שבו אנחנו זוכרים אנחנו קצת מטשטשים אותם או מוותרים עליהם ואז קשה לחזור ולאחוז בהם מחדש. אנחנו עושים הרבה תחקירים לצורך הסרטונים, ומראים למשפחות את הסרט רק כשהוא מוכן. עכשיו בדיוק שיתפנו את המשפחות בחמישה הסרטים החדשים שעשינו השנה, והתגובות באמת מאד מאד חזקות."

קורה שמשפחה לא אוהבת ולא מקבלת את הסרט שנוצר על בן המשפחה שלה?

"אני חייבת לומר שזה עוד לא קרה. יש לי שותפה מאד אקטיבית בפרויקט, לירן ליפשיץ, שנמצאת איתי כמעט מרגע לידתו של הפרויקט, כולה במסירות, וזו עבודת הנשמה שלנו. אנחנו מרגישות שיש לנו זכות לעבוד בתוך הדבר הזה, ואנחנו מאד משתדלות לעשות את הכל ברגישות, וגם האנימטורים תמיד אומרים שמבחינתם זה תדר אחר של יצירה מאשר העבודה הרגילה שלהם. הכל נעשה מאד בכבוד ובקשב ובדיאלוג, אבל בסופו של דבר הם רואים את היצירה המוגמרת, וזו חוויה נורא חזקה, כי זה הזיכרון שלהם שנמצא שם על המסך. זה הילד שלהם, או הבת שלהם. כל הצוות כאן ממש רועד לפני שאנחנו שולחות להם את הסרט. ממש ממש הלב דופק, כי אולי טעינו, ואולי לא היינו מספיק רגישות ואולי הם לא יאהבו, אבל זה מאד מאד חזק, החוויה הזאת.

"בשנה שעברה עשינו סרט על הבנים של מרים פרץ, אוריאל ואלירז, על פי הזיכרון של אחיהם, אליסף פרץ. אוריאל נהרג ראשון, לפני שאלירז התגייס, ואלירז ואליסף נפגשו בג'בליה, באחד המבצעים, והתחבקו חזק חזק, ודרך החיבוק הזה חזרנו לחיבוקים האחרים שהם חוו מהילדות, אבל החיבוק הזה היה הלב של הסרט. אחר כך גם אלירז נהרג ונשאר אליסף, שאיבד שני אחים, והוא בחור מלא חיים ועוצמה, וזו הייתה חוויה מאד חזקה, גם מבחינתנו, להכיר אותו ואת המשפחה. כשאמם, מרים, ראתה את הסרט, היא אמרה שמבחינתה זה היה כמו להרגיש אותם שוב חיים, להרגיש את החיבוק שלהם, לראות את המבט בעיניים שלהם. זו בסך הכל אנימציה, אבל זה מצליח להפגיש אותך איתם שוב.

   


"הפעם היחידה שבה הייתה משפחה שברגע הראשון היה לה קשה עם הסרט, היה בסיפור על שני אחים שנולדו באותו יום וחגגו בכל שנה יום הולדת ביחד, וכשהאח נהרג יום ההולדת המשותף הפך ליום הכי עצוב בשנה. האח שנותר, שזה הסיפור שלו, נורא כעס כשהמשפחה ראתה את הסרט בפעם הראשונה. לקח לי כמה רגעים להבין על מה הוא כועס. הוא כעס על הרגע השמח הזה, עד שאמא שלו הזכירה לו, פעם ימי ההולדת שלך היו שמחים, פעם שרנו לך 'היום יום הולדת'. הוא כבר לא זכר את זה. זה היה לו רגע מאד קשה, מצד אחד, אבל מצד שני זה גם קילף איזה שריון שהתבצר מסביב ללב שלו, ואחר כך הוא כן התחבר לסרט וזה כן היה לו משהו משמעותי.

"אם יש משהו נורא גדול – יותר מ-23,000 חיילים – זה מספרים נורא גדולים ובסוף זה נהיה רחוק. כמה שכולנו מכירים את זה קרוב, זה עדיין רחוק, וקשה לתפוס את זה כמו שתופסים כשרואים את האדם האחד הזה, את הסיפור האישי האנושי הקטן. אני משתדלת לתת מקום למגוון. בשנה שעברה עשינו סרטון על יוסי מועדי, חייל דרוזי שנהרג בעזה, ופתאום הכרנו את וואפה, אמא שלו, ונהיה לנו חיבור נפש איתה. או סרט שעשינו לזכרה של טרויאת טקלה שעלתה לארץ מאתיופיה שנים רבות אחרי שהמשפחה שלה עלתה. טרויאת התחתנה באתיופיה ונשארה שם עם האיש שלה, והאמא ממש נאבקה בכל הביורוקרטיה הישראלית המוכרת כדי שגם טרויאת תעלה. רואים את זה חזק בסרט. כל יום היא הולכת למשרד הפנים ואומרים לה 'לא' ו'לא' ו'לא', עד שבסוף היא הצליחה להעלות אותה לארץ, אחרי שנים שבהן טרויאת חלמה על ירושלים של זהב, ושנה אחרי שהיא הגיעה לארץ היא נהרגה בפיגוע באוטובוס בבאר שבע.

"סליחה שאני לא מפסיקה גם עכשיו לבכות מזה", היא מוסיפה, "אבל היה לי חשוב שנביא גם את הסיפור שלה, שהיא לא לוחמת גיבורה במבצע 'צוק איתן' או בלבנון, אבל היא חלק ממארג הכאב והשכול שאנחנו חייבים לזכור כאן."

ריצארד.jpg
רסיסי חלום - סטודיו פוינק
 
"להשאיר טעם אופטימי"
 
לא קשה להבחין במעורבות הרגשית העצומה של פייראיזן-וייל, ששמה שלה, יטבת, הוענק לה גם כדי לציין את היום בו נולדה, י' בטבת, וגם כראשי תיבות למשפט "יותר טוב בת", כבת יחידה במשפחה מלאה ב"גברים חסונים", כהגדרתה.

"אני מכירה את החרדה הגדולה מפני האובדן", היא אומרת. "כמו שאמרתי לך, כל המשפחה שלי הם גברים חסונים אבל בעיקר אנשי צבא, והיראה מפני הרגע הזה גדולה. אני כן איבדתי חבר קרוב שנהרג באינתיפאדה השנייה, עדיין עם מדים אבל כבר בדרך הביתה. אני נורא רוצה לעשות סרט לזכרו ולא מצליחה. כל שנה אני מתחילה עם השם שלו, ובכל זאת מניחה את זה בסוף ולא מצליחה ליצור את הסרט שלו. אבל אני לא יודעת אם אלה הצירים שמחברים אותי. אני מרגישה כמעט חובה לעשות את הסרט עליו, אבל מצד שני, תמיד הכל נורא דחוף.

"כשהתחלנו לעבוד על הסרטים של השנה, זה היה בזמן אינתיפאדת הסכינים, או השם הפיוטי האחר שנתנו לדבר הזה, וכל הזמן נהרגו פה אנשים, בירושלים, שממנה אנחנו עובדים. כמעט כל יום הצטרף איזה שם, ובשלב מסוים הרגשתי שאני פשוט כבר לא יודעת מי הם, ואמרתי, בואו נחזיק אחד, בואו נכיר אחד מהם, וככה נוסף הסרט של ריצ'רד לייקין, שעלה לארץ מארה"ב והיה פעיל שלום בצעירותו. הוא שמע את הנאום של מרטין לותר קינג והושפע ממנו מאד והקים שם מחנה משותף לילדים שחורים ולבנים, ובארץ הוא הקים בית ספר משותף לילדים יהודים וערבים, וכשהוא נהרג, בסרט שעשינו לזכרו היה מאד חשוב גם לאנימטורים המדהימים שלנו וגם לנו, לא להדגיש את החלום ושברו.

"העובדה שהוא היה כל כך פעיל שלום וכל כך רצה שהמציאות תהיה אחרת, ובסופו של דבר סיים את חייו בצורה כואבת כזו.  כל הסרט הוא בעצם הנסיעה האחרונה שלו באוטובוס, וכמו שאומרים שברגעים האחרונים כל החיים חולפים לפנינו, אז בנסיעה הזו הוא נזכר בכל הדברים שהוא עושה ופועל, ואני מקווה שהסרט הזה, למרות האופן שבו הוא מסתיים, ישאיר טעם אופטימי."

   


בערב יום הזיכרון, 30 באפריל 2017 ב-21:30, תתקיים ב בית אביחי בירושלים הקרנה מיוחדת של הסרטים מתוך הפרויקט בליווי מוזיקלי וסיפורים אישיים נוספים במסגרת האירוע "צופים וזוכרים", בהשתתפות חנן בן ארי, מארק אליהו, אביב בכר, הדס קליינמן, ובהנחיית הדס ירון. הכניסה ללא תשלום בהרשמה בלבד באתר בית אבי חי.

הסרטונים מהשנים הקודמות באתר בית אבי חי


למועדי מופעים >

25/04/2017   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע