אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2021 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
 
10111213
14151617181920
21222324252627
28293031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון אלי מגן: תופעה חד פעמית
 

 
 
אני עוד מעט 71, וחזרתי לגיל 16. כל מה שאני עושה זה רק בשביל המוזיקה ובשביל הכיף שלי, בלי להיות מחויב לג'וב של עשר בבוקר. ואני נהנה מזה. אני נהנה לאללה."
שיחה עם המוזיקאי רב-הז'אנרים על המופע "דאבל סטנדרט" עם עדי רנרט במועדון הג'אז של תיאטרון גבעתיים


לפני שנתיים נפתח בתיאטרון גבעתיים מועדון "ג'אז סטיישן 99", המארח אחת לחודש הופעות ג'אז. בקרוב, ב-1 בנובמבר, הקהל מוזמן ליהנות מ"דאבל סטנדרט", מפגש בין אלי מגן לעדי רנרט, שני מוזיקאי-על שמביאים אל הבמה בשלות, לב, שכל ויכולת ההופכות את המפגש ביניהן לממתק אמיתי.

אם לוקחים את העשייה המוזיקלית של השניים לאורך השנים, מבינים ש"דאבל סטנדרט" מביאים אל הבמה שילוב מפואר שיש בו, מצדו של מגן, את "אחרית הימים", "כיף התקווה הטובה", "החלונות הגבוהים", התזמורת הפילהרמונית ואפילו "ראש כרוב" – וכל זה עוד לפני שהזכרנו את השירים היפהפיים שהקליט כסולן, ומצדו של רנרט את להקת "ששת", והיצירה המשותפת עם שלמה גרוניך, יהונתן גפן, אריאל זילבר, יהודית רביץ, נורית גלרון, דני בסן, שלמה ארצי, גידי גוב, רונה קינן, יוסי בנאי, אריק איינשטיין, וזוהי רשימה חלקית בלבד.




אלי מגן, צילום: פיטר ויט



חיבור אסוציאטיבי
 
"זה התחיל, בעצם, מאיזה בית קפה קטן שבו היינו מנגנים ג'אז", מספר מגן. "שם התחיל לצמוח הרעיון של לשלב צמדים, ולפעמים יותר, של שירים עם איזושהי אסוציאציה שמקשרת ביניהם. חלק מהם הם שירים או סטנדרטים שאנחנו מדביקים אליהם שיר ישראלי, או לא ישראלי, או סטנדרט ג'אז נוסף, בחיבור אסוציאטיבי."

למשל?

"למשל 'שיר הקטר' שהצמדנו אותו ל- 'take the A train' של דיוק אלינגטון, הרבה דברים מהסוג הזה. אנחנו מתחילים, למשל, עם שני קטעים של ביל אוונס: ' very early', שאנחנו מצמידים ל-'waltz for debby', שנקרא בעברית 'ואלס לדניאל', ואני שר אותו במין חצי א-קאפלה, רק עם הקונטרבס. אנחנו עושים גם שירים של סשה ארגוב, כמו "זמר אהבה לים", "השמלה הסגולה", שאותו אנחנו מחברים לסטנדרט שנקרא "אמילי".

"או שאנחנו מצמידים שיר כמו 'footprints' של ווין שורטר ל"לילה בחוף אכזיב". כל מיני דברים מהסוג הזה. 'ליל סתיו' מתחבר אצלנו עם 'autumn leaves'. חלק מהדברים אנחנו מנגנים אינסטרומנטלי, חלק אני שר, ויש גם כמה שירים מהרפרטואר העתיק שלי שאני שר, כמו 'יליד הארץ', 'שתי דפיקות לב', 'לזכור', או 'זה קורה', שהוא במקור שיר שלי ולא של אריק לביא, ששרתי לסרט 'אדם' ששמוליק קראוס (שכתב והלחין את השיר – ט.ג.) כיכב בו, סרט שנגנז אחרי איזה שבוע.

"האמת היא שזו כאילו הופעה מאורגנת מראש אבל יש בה הרבה ספונטניות, כי זה ג'אז, בעצם. אז הכל פתוח, כל פעם זה מצלצל אחרת. עדי מנגן גם קלידים, או פסנתר אקוסטי, אם יש, כמובן, וגם פלוגלהורן, שזה סוג של חצוצרה. ההבדל בינו לבין חצוצרה זה כמו ההבדל בין כינור וויולה. ויולה יותר שמנה ויותר נמוכה קצת."


אלי מגן ועדי רנרט צילום: יעל אופנבך
 

"עשיתי סיבוב הפוך"

 
בן שלו תיאר אותך בצורה מאוד מדויקת כתופעה חד פעמית בארץ של מוזיקאי שחי, נושם ומנגן את שלוש הדיסציפלינות המוזיקליות: קלאסי, ג'אז ורוקנרול. הערב הזה מנצל את שלושת העולמות האלה שלך?

"כן. גם עדי וגם אני באים מג'אז, אבל היום הכל כל כך מתערבב. הרי כל הז'אנרים של המוזיקה מתערבבים מזמן כבר, אצל הרבה מוזיקאים. האמת היא שלא דיברו על זה כל כך, כי אנשים אוהבים לשים סטיגמות על אנשים, אבל הערבוב הזה היה קיים אצל גדולי הנגנים של הג'אז.
"מוזיקאי הג'אז בשנות ה-40, ה-50, כולם שמעו או הושפעו אז ממוזיקה קלאסית ושילבו אותה, לפחות, בביצועים שלהם, בנגינה. מוזיקאים כמו קולטריין, צ'רלי פרקר, מינגוס. אני ניגנתי בזמנו עם סטן גץ, והוא הגיע מבסון. כשהוא היה ילד הוא למד לנגן בסון. כל האנשים האלה הגיעו ממוזיקה קלאסית באיזשהו מקום, או לפחות שמעו והכירו אותה ממש טוב."

אבל אצלך זה הלך צעד קדימה כשלקחת את הקלאסית והג'אז גם למה שהיום היינו קוראים לו פופ

"נכון. אני בעצם התחלתי שם, מהרוק והפופ, ועשיתי סיבוב הפוך ממה שמקובל בדרך כלל. אבל קחי, למשל, את blood sweat & tears שמאוד השפיעו עליי בזמנו, וגם הם משהו דומה. נגנים של ג'אז, שניגנו רוקנרול, ויש להם גם מוזיקה קלאסית שם, והכל מעורבב."

איך נהיה אצלך סיבוב הפוך כזה?

"בדרך כלל אנשים מתחילים לנגן מוזיקה קלאסית, ואז, או שהם נשארים שם או שהם עוברים למשהו אחר. אצל נגני ג'אז, כמעט ואין פסנתרנים שלא התחילו מללמוד מוזיקה קלאסית על הפסנתר, ואחר כך הם עברו לנגן ג'אז או פופ.

"אני התחלתי עם פופ. התחלתי מלנגן גיטרה ולשיר שירים ישראלים, ואחר כך להקת הנח"ל, ואחרי זה רוקנרול עם "אחרית הימים", ורק אחר כך פתאום נדלקתי על ג'אז,ודרכו הגעתי למוזיקה קלאסית, שהייתה אצלי מקום אחרון ברשימה של כל הדברים שעשיתי ובהתפתחות המוזיקלית שלי. היום אני באמת רואה את הכל בתור מכלול אחד גדול. אני לא רואה הבדל כזה גדול, כי מוזיקה קלאסית היא בעצם היסוד של כל המוזיקה המערבית, וכולם שאבו משם את הכל."

גם בלי לדעת שזה מה שהם עושים

"כן. כל היסודות המלודיים וההרמוניים, הכל בעצם כבר נמצא שם, ואני גיליתי את זה מאוחר. מאוד מאוחר. אנחנו גם חיים בעידן כל כך שונה מבחינה תרבותית, וזה הולך ומתרחק מהמקורות ומהיסודות, באמת, של המוזיקה. היום אנשים כבר לא כותבים מלודיות, הם כבר לא כותבים הרמוניות, והקצב, הריקוד, שהוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה, כבר הפך למשהו אחר.

"פעם הריקוד הזה התבטא בזה שלמוזיקה היה סווינג. לכל מוזיקה היה סווינג. גם למוזיקה קלאסית, שאין בה תופים שמכתיבים את הקצב, גם שם יש סווינג, ויש פעמות חזקות ופעמות חלשות, וניואנסים כאלה ואחרים שגורמים למלודיה לזרום, ללכת הלאה. וההרמוניה קורית בגלל המלודיות. יש קו מלודי, שמתחתיו יש קונטרפונקט, כמו שבאך כתב את האינוונציות שלו, וביחד הם יוצרים הרמוניה. את לא צריכה יותר משני קווים כאלה בשביל לקבל את התחושה ההרמונית של מה שהוא כתב באינוונציות. בכל הקוראלים שהוא כתב, את יכולה לשיר כל אחד מהקולות והוא יהיה קול בפני עצמו.

"היום כותבים אחרת, וכל התרבות הנפלאה הזאת שיצרו במשך מאות שנים נעלמת, לצערי הגדול. זמרים כבר לא שרים, וכותבים כבר לא כותבים, ונגנים כבר לא מנגנים, והכל הלך לאיבוד קצת. זה נורא חבל. אני מאוד מצר על זה."

   

 
"הרוב הולכים לכיוון המכנה המשותף הנמוך"
 
אתה לא חושב שזה יחזור, כמו שכל דבר חוזר מתישהו?

"הלוואי. כרגע זה לא נראה ככה, אבל הלוואי שזה יחזור. יש אנשים נורא מוכשרים, באמת מוכשרים ברמות. אני מאוד מתפעל מהדור הצעיר. יוצא לי לפעמים לשמוע את החבר'ה הצעירים, בבחינות שאני שופט, בתלמה ילין, ברימון, בצבא, אז אני באמת מתפעל מאוד מהיכולת שלהם, מהכישרון שלהם להכיל כל כך הרבה אינפורמציה, וכזאת שליטה, בגיל כל כך צעיר, ועם כזאת בגרות. אבל מצד שני, זה משהו טכני כזה, והם מיעוט מאוד קטן. במילא מוזיקה אמנותית אף פעם לא הייתה פופולרית, אבל עדיין אני חושב שהזרם הגדול באמת הולך לכיוון של המכנה המשותף הנמוך. וזה בכל העולם. לא רק פה."

אבל גם זה תמיד היה ככה, לא?

"תמיד היה, אבל לא ככה. זה לא רק במוזיקה אמנותית. קחי את סינטרה. בזמנו זו הייתה מוזיקה שאנשים שמעו ורקדו והעריצו וכל זה, איפה סינטרה יכול היה היום להתקיים? או כל הביג בנדס בשנות ה-30, שאנשים היו רוקדים לצליליהם, איפה כל המוזיקה הקלאסית שכתבו בזמנו? המוזיקה של הזמן, שאנשים הקשיבו לה, הלכו לקונצרטים בשבילה, מי הולך היום לקונצרטים? תראי מי הקהל שיושב שם. זה הפך להיות מוזיקה של מוזיאון."

ואיזה קהל אתם רואים בהופעות שלכם?

"בדרך כלל לא אנשים צעירים מאוד. מגיל 30 ומעלה, אפילו 40 ומעלה. אנשים שמחפשים עדיין גם את הנוסטלגיה אבל גם את המוזיקה, את המלודיה, את המוזיקה שהייתה פעם, שכבר לא שומעים אותה, לא ברדיו ולא בשום מקום."


אלי מגן, תמונה באולפן באדיבות אלי מגן


ומצד שני, אמני הג'אז הישראלים הצעירים מצליחים כל כך בעולם כולו

"נכון. כי הכישרונות הצעירים שגדלים פה זה תופעה באמת מדהימה, וקשה להסביר אותה, באמת קשה להסביר אותה. כי מה פתאום דווקא מפה? כשאני הייתי באמריקה וניסיתי לנגן ג'אז, כמעט ולא הצלחתי. הצלחתי בהרכבים שאף אחד לא שמע עליהם ואף אחד לא רצה להעסיק אותנו או לתת לנו הזדמנות לנגן במועדוני ג'אז, והיום הישראלים שולטים על השוק הזה, לא רק בארה"ב, ומוזמנים גם לפסטיבלים באירופה ובכל מקום. קרה משהו מטורף, שקשה לי להסביר אותו, אבל זה עובד.

"כשהייתי באמריקה למדתי בבית ספר שקראו לו מאנס וכבר לא קיים היום. הוא התאחד עם ה'ניו סקול' לפני שנים, אבל אז הוא היה בית ספר עצמאי למוזיקה קלאסית, קטן, אבל מאוד רציני. הרבה מוזיקאים, ביניהם ביל אוונס, למדו שם. כשסיימתי ללמוד שם הם ביקשו שאתחיל ללמד בבית הספר, ולימדתי במשך כשנתיים, ובין התלמידים שלי שם היה תלמיד אחד בן חמש עשרה, שאבא שלו היה מתופף, והוא היה ילד נורא חמוד, אבל פרא אדם. היה מאוד קשה להשתלט עליו, כי הוא ניגן בלי שום משמעת. אבל מאוד התחברתי אליו, והוא אליי, ולימדתי אותו במשך שנה.

"כעבור כמה חודשים הוא כבר התחיל לנגן עם כל מיני הרכבים. אבא שלו, שניגן עם נגנים ידועים יותר, היה בעניינים  וכבר הכיר לו את כל המוזיקאים הגדולים, והם עזרו לו להיכנס לשוק הזה, ונורא מהר הוא התפרסם והוציא דיסקים והוא מנגן עם מיטב הנגנים כבר שנים, הוא כבר לא ילד, עברו מאז הרבה שנים.

"אבל אני לא הצלחתי לנגן עם אף אחד, והוא הצליח מיד לנגן, כי השוק הזה היה שייך לנגנים שחורים ולכאלה שכבר היו עם שמות גדולים, אבל לישראלי לא היה מה לחפש בשוק הזה. לא רק אני. כל החברים שלי מישראל שהיו בתקופה ההיא ולמדו מוזיקה בניו יורק או בברקלי, כמו גילי דור, גורי אגמון, הרבה אמנים. זה היה המצב אז, והיום הכל התהפך, לשמחתנו." 
 


אלי מגן, צילום: הילה עמנואל

פנסיה שכולה כיף


התחנה הקלאסית, והאחרונה עד לאחרונה, הייתה 32 שנים שבהן נמנית על התזמורת הפילהרמונית

"כן. אחרי 32 שנים יצאתי לפנסיה, והתחלתי מחדש. עשיתי תפנית של 180 מעלות מהפילהרמונית, הודעתי להם, גם, שאני לא רוצה שיקראו לי בתור מחליף. זה מה שהם עושים בדרך כלל עם פנסיונרים שרוצים לנגן כל הזמן ולא רוצים לשבת בבית, אבל אני החלטתי שאני לא רוצה לחזור לנגן בתזמורת, וחזרתי להופיע.

"יש לי הרכב של ארבעה נגנים מדהימים ואנחנו עושים הופעות גדולות של כל החומר שלי, של הרוקנרול, גם מ'אחרית הימים', וגם דברים חדשים, מאלבום האוסף שהוצאתי לפני כמה שנים, ושירים חדשים, הכל ביחד. ותשמעי, זה לא אינטנסיבי, הדבר הזה, אבל אנחנו מופיעים עם זה, ואני גם ממשיך לנגן ג'אז עם כל מיני הרכבים, גם עם אנשים שמזמינים אותי, וגם מנגן סתם בשביל הכיף. גם בבית וגם עם חברים, כמו כשהייתי בן 16. אני נפגש, נגיד, עם רמי לוין, הפסנתרן, פעם בשבוע, ואנחנו מנגנים בשביל הכיף, סתם, כמו ילדים."

בן כמה אתה היום?...

"אני בן 70, עוד מעט 71, וחזרתי לגיל 16 מהבחינה הזאת. כל מה שאני עושה זה רק בשביל המוזיקה ובשביל הכיף שלי. אני מלמד, אני מנגן עם אנשים שאני אוהב ורוצה לנגן איתם, אני מקליט מדי פעם, מתארח מדי פעם, ואני דווקא אוהב את הגיוון הזה. בלי להיות מחויב לג'וב כזה של עשר בבוקר, או משהו כזה. אני נהנה מזה. אני נהנה לאללה."

המופע יתקיים ביום חמישי, 1 בנובמבר 2018 בשעה 20:30 בתיאטרון גבעתיים. להזמנת כרטיסים באתר תיאטרון גבעתיים או בטל': 03-7325340


למועדי מופעים >

23/10/2018   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע