סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2019 יוני 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
30
טור אישי
 
מאת: עמוס אורן פותח קופה: חיפה חיפה
 

 
 
הכי קל זה לחפש אשמים במשבר העמוק והמתמשך בתיאטרון העירוני חיפה. גם קל למצוא אותם. בעיקר בהנהגה העירונית ובעסקונה הפוליטית המקומית. השאלה היא אם מציאת אשמים, צליבתם הפומבית והוקעתם אל עמוד הקלון הציבורי, תשנה מיידית את המצב ותשפר את ההרגשה


חיפה, חיפה, עיר עם תחתית
 
ואיזה מסכנים השחקנים והעובדים שאוכלים עכשיו ת`לב, עם מכתבי פיטורים בכיסם. בעבורם, מציאת אשמים, לא תעזור ולא תועיל. הם - הפועלים והעובדים, השכירים והמועסקים  - קורבנות נצחיים. אוכלים אותה תמיד ובכל מיקרה, על מחדלי ניהול והתנהלות. אותם, אנשי המקצוע שמקיימים בגופם את המפעל האמנותי, הכי קל לפטר ולשלוח הביתה בנימוקי התייעלות והבראה. מקוממת מכל היא העמדתם מול הברירה הנוראית מכל מבחינתם: להיאחז בקרנות המזבח והסכמי השכר וההעסקה ולראות את מפעלם נסגר, או ללכת הביתה למען הסיכוי הקלוש שהתיאטרון ימשיך לחיות. נראה אתכם עומדים בפני ברירה אכזרית שכזאת.
 
אך גם הרושם, שכאילו רק השחקנים והעובדים רוצים תיאטרון ושהם היחידים שמוכנים להילחם על טעם החיים שלהם-שלנו; ואילו לדירקטוריון "האטום", להנהגת העיר "החשוכה", ואולי גם לתושבי העיר "האדישים", פשוט נמאס מכל הפיאסקו ומה איכפת להם מקור וזהות התיאטרון המפיק של ההצגות שהם רואים, הדברים לא שחור-לבן.
 
שום ראש עיר שפוי ובר-דעת, לא ייתן ידו לסגירת תיאטרון עירוני. הוא מודע היטב למשמעות שיש לצעד שכזה -  לקהילה, לעיר, לתדמיתו האישית, לסיכוייו בבחירות הבאות ולשמו בדברי הימים של העיר. אולם לפני שהוא נותן ידו לניתוח הכואב שבהוצאת הברירה לפועל, ולפני שהוא מסכים לתוכניות ההבראה וההתייעלות שניכפים עליו מבית ומחוץ, הוא חייב מינימום מוסרי ואנושי. להתייצב בפני משפחת התיאטרון, להישיר בפניהם מבט ולהכות על חטא. כי לא ייתכן - וזה כבר נאמר - שכל המנהלים שמונו בניסיון להושיע את התיאטרון העירוני ב-15-10  השנים האחרונות אין להם מושג. והם נאלצו ללכת כשכל חטאם הוא רצון טוב, שעה שמממניהם ומעסיקיהם ממשיכים, בשרלטנות חובבת ומכעיסה, כאילו כלום.
 
חיפה, חיפה, עיר עם עתיד?
 
העובדה שתכנית הבראה אחת לא הסתיימה וכבר אחרת, חדשה, צעירה ונמרצת יותר, כבר מזנבת בעקביה, מעידה על האחראים. הודאה כזאת באחריות לא תעזור להולכים, אבל אולי עשויה לטהר אווירה, ללמד על אנושיות, על איכפתיות, בטרם עוד "נוסחה גואלת" של הריבון, משרד התרבות, להמשך הפעילות. שהיא, כידוע, פרופיל נמוך ומחויבות להפקה-שתיים בשנה. עם ליווי מלמעלה ובהשגחה מטעם. וגם זה, בעיקר כדי לא לאבד את הזכאות והרצף לתמיכה כספית מהמדינה.
 
כסף הוא משאב חשוב והכרחי אך לא חזות הכל. לא כל עוד הצדדים מקובעים ונעולים על קונספציות-עבר, של חיפה כתיאטרון גדול, מרכזי ומשפיע. לגיטימי לחשוב כך ולשאוף לכך, אבל בלתי אפשרי להחזיר את הגלגל לאחור ואת המצב לקדמותו. כי הזמנים השתנו ועמם הרגלי הצריכה, הטעמים ואפילו האמנות עצמה. התיאטרון "הגדול" יורד מגדולתו. המסחריות אוכלת בכל פה, ולא חשובות הסיבות. הרצונות והרגלי הצפייה של הקהל -  בעידני טלוויזיה ואינטרנט, תכניות ריאליטי, גירויים וסיפוקים מהירים -  השתנו. תרבות הצריכה אחרת, תרבות הפנאי קיבלה הדגשים אחרים. היכלי תרבות ומפעלי מנויים שינו כליל את התמונה (ומי מכיר זאת יותר מאשר בחיפה). הציבור חסר סבלנות לתהליכים ארוכי-טווח, וניסיונות אמנותיים מחוסרי תשתית מסחרית הם כמעט בלתי אפשריים. במיוחד בקהל מנויים שאיבד אמון בתיאטרונו.
 
חיפה, חיפה, עיר אמיתית?
 
תיאטרון חיפה לא יוכל לחזור, לעולם, להיות מה שהיה. גם אם יוזרמו פנימה מיליונים, גם אם יירתמו ליצירה ולעשייה כוחות התיאטרון המוכשרים ביותר הקיימים (ותנו להם, קודם, סיבה מספיק טובה ללכת לעבוד שם). מפעיליו צריכים לסגת מתוכניות גדולות ולהפנים שהוא תיאטרון קטן, ושכתיאטרון פריפריה (בהחלט, למרות שכל ישראל היא פריפריה אחת גדולה!) הוא חייב להיות גוף רזה, קטן ויעיל, ממש גרילה אם ברצונו למשוך תשומת לב, להכות ולעקוץ, להפתיע ולהרעיש.  
 
אבל בעיקר הוא זקוק לתמיכה ציבורית שתשדר נחישות ודבקות במטרה ותחזיר אמון ואמינות. ובשביל זה צריך פרנסים טובים. כמו שהיו פעם. ששמו את התרבות ואת התיאטרון בראש מעייניהם. אבא חושי וגם אריה גוראל בחיפה, בנץ כרמל בבאר שבע. בהיעדר פוליטיקאים שיילחמו על הדבר הזה, כלום לא ישתנה.
 
חושבים שבחיפה כולם אבודים
 
הצטרפות ההסתדרות למאבק עובדי התיאטרון העירוני חיפה היא מאוחרת ואולי גם מיותרת. לתיאטרון אין כוח ומימד הרתעה כמו שיש לוועדים הגדולים במשק -  עובדי הנמלים, בתי הזיקוק, חברת החשמל. אם המורים שובתים כבר חודש, ולמדינה לא דחוף לסגור איתם עניין, איפה התיאטרון.
 
ספק עם החבירה המאוחרת אל הסתדרות העובדים תשנה את המצב ואת היחס לתיאטרון בפרט ולתרבות בכלל. מצד אחד, מוסדות התרבות היו שמחים לו  ההסתדרות הייתה מאיימת בהורדת שאלטר לטובת מאבקיהם. מצד שני, ההסתדרות חסרת אונים. היא בקושי ערוכה ומסוגלת להיאבק על זכויות עובדים בתיאטרון. נציגיה עצמם מודים שאין לה מושג, כלים, פתרונות ותוכניות. על אחת כמה וכמה בשירות התרבות והאמנות. גם ההכרזה על סכסוך עבודה (שמשמעותו אפשרות להשבית את המוסדות בתום שבועיים) ריקה מתוכן ומכוח. כי מי יתרגש אם התרבות תשבות? למי זה יזיז? ומי באמת יפסיד מכך?
 
המדינה -  אם יש ישות חושבת כזאת -  אולי רוצה שיהיו תרבות ותיאטרון, אבל מצידה, שלא יפלו על צווארה ועל עטיני התיקצוב שלה. בהתנהלותה, משדרת המדינה שהייתה שמחה להיפטר מהיתוש המזמזם הזה, שמטריד אותה בגין 400 מליון ש` "עלובים". ולא שיש לה משהו נגד תרבות. נהפוך הוא: ראשיה ישמחו להצטלם עם זוכי "אוסקר" ואירוויזיון, עם זובין מהטה, גילה אלמגור, ליא קניג, ששון גבאי, אוהד נהרין, שלמה ארצי, עידן רייכל ומוני מושונוב. אבל היא מצפה שתרבות תיעשה מעצמה, או בתמיכה זרה, חיצונית, רק לא משולחנה.
 
אם תרצו, זה הביטוי הכי עמוק למשבר המנהיגות במדינה. אין מדינאים כמו פעם, אנשי ספר, אמנות ותרבות, שמסוגלים להבין את חשיבות התרבות ותרומתה לחברה ולמדינה. כמה עצוב.


08/11/2007   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (2 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
2. צריך יושרה ואומץ
אזרח חובב תיאטרון , חיפה (20/11/2007)
1. אם ראש העיר רוצה להיבחר שוב
אורי , חיפה (10/11/2007)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע