סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2019 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ריאיון
 
מאת: טל גורדון תמר מור-סלע - תעירי אותנו!
 

 
 
כלפי חוץ אנחנו חברה מאד ליברלית, אבל בעומק יש המון מסרים כפולים שמגבילים את המיניות של הנשים ואת החופש של המיניות. זה יכול להיות דברים כמו אידיאל היופי. אישה מלאה, נגיד, לא תראה את עצמה במרחב הציבורי, בפרסומות, בסרטים. היא תמיד תרגיש פגומה באיזשהו אופן, ואם את פגומה את לא מרגישה בנוח עם עצמך. את מסתירה חלקים. כשאת מסתירה את לא יכולה להיות משוחררת."
הערב המוזיקלי-תיאטרלי "ערות" המבוסס על רב המכר של מור-סלע מנער את המיניות הנשית מאבק. ריאיון


חוזרת לפרונט

בתחילת 2017 הוציאה תמר מור סלע, סופרת ובעלת טור ב"ידיעות אחרונות", את הספר "ערות – נשים מדברות מיניות" - 23 מונולוגים חשופים וישירים של נשים המדברות על המיניות שלהן. הספר הפך לרב-מכר מדובר, ואז לטור ב"ידיעות" שממשיך ומביא מונולוגים נוספים מפיהן של נשים אחרות.

כעת ניתן לחוות אותו גם כערב מוזיקלי-תיאטרלי ולקבל חלקים מהמונולוגים, לצד שירים המתקשרים לנושא, מפי אנסמבל נשי הכולל את שרה וינו-אלעד, ורד פיקר, דנה ברגר כאורחת מיוחדת וקבועה, ומור סלע עצמה, שהכירה בתחילת דרכה את הבמה מקרוב, וחוזרת כעת אל הפרונט ואל הבמה כאחת מחברות האנסמבל.

ב-5 במרץ יתקיים המופע "ערות" בהיכל התרבות קדימה, ב-8 במרץ במתנ"ס שמשית וב-17 במרץ ב"הספרייה" עפולה.


ורד פיקר (צילום: עמית אלפונטה) 
 
"נתתי למיניות שלי לנמנם"
 
"אנחנו כאילו חיים בחברה נורא פתוחה וליברלית", אומרת מור סלע (48), "במיוחד החברה התל אביבית. אז יש איזו פסאדה של שחרור ופתיחות מינית, אבל אני יודעת שבעומק, גם נשים שכאילו חיות כלפי חוץ חיי מין משוחררים - אצל לא מעט מהן זה לא באמת משוחרר מבפנים. אני עצמי אדם מאד מיני ויצרי, וזה משהו שנקבר די הרבה שנים. נתתי לחלק הזה שלי לנמנם כמעט מכל בחינה.

"מיניות היא לא רק סקס. היא גם סוג של להט, של התמסרות, של רטט שאת מסתובבת אתו בעולם, ועד כמה את מרשה לעצמך להיות הבנאדם הרוטט שאת יודעת שאת, ואני חושבת שהרבה שנים סגרתי את זה. ברגע שהסכמתי להסתכל על זה, ממש באותו רגע, החלטתי שאני מתחילה לדבר על זה עם נשים, והולכת לכתוב על זה, כי השתגעתי איך אף אחת לא מדברת על חיי המין שלה או על מה שקורה איתה בקטע הזה. כי מה נסגר, כולן מסופקות ומעונגות? אני יודעת שלא. יש איזה מסך מעל הנושא הזה. אצל הרבה נשים זה טריגר לכאבים מודחקים, ורציתי לדבר על זה."

איך בחרת, או הגעת, לנשים שמופיעות בספר?

"חלק מהן הכרתי, וכשאנשים ידעו שאני עושה את זה שלחו אותי לנשים נוספות, ולאט לאט נרקם מארג של נשים שלחלק מהן הגעתי אני וחלק הגיעו אליי. זה היה ממש תהליך של מסע הליכה ברגל. בלי קיצורי דרך. כמו פעם. הולכת בשביל ופוגשת מישהי."

   

 
פתיחות, לא פורנוגרפיה
 
את יכולה להגדיר את חתך הנשים שבחרת להשמיע בספר את קולן?

"קודם כל, טווח הגילאים הוא בין 29 ל-83, אבל לא הלכתי לפי חתך או קטגוריות. מבחן הקבלה העיקרי היה אם אני מתחברת לאשה או לא. אם היא מזיזה בי משהו, מרגשת אותי, משנה משהו בי ובנקודת המבט שלי על הדברים.

"למדתי על המיניות הנשית בעיקר מתוך סרטים. ראיתי את "בטי בלו" המגה-מינית הצרפתייה, שפוסטרים שלה היו תלויים בכל מקום, והיו "אינסטינקט בסיסי", "חיזור גורלי" ו"תשעה וחצי שבועות של שכרון חושים". בכולם הוצגו נשים מאוד מיניות ומאוד נחשקות וניסיתי לחקות אותן, אבל כבר אז הרגשתי דיסוננס. כל הדמויות האלה היו גרוטסקיות, מוגזמות וקצת משוגעות. הייתי אישה צעירה ואין ספק שמאז נרשמה התקדמות, אבל בכל אותם סרטים לא הייתה התייחסות לעובדה שלאישה יש דגדגן. את רואה איך הם מתנשקים ומתלטפים והופ, הוא בפנים והיא עושה אה, אה וזהו. אין לה דגדגן, הוא לא יורד לה ולא מלקק אותה ולא מענג אותה ולא כלום. אבל מפשיטים אותה. זה כן. האישה בקולנוע משרתת את הגבר ואת הצופים אבל אין שום התייחסות למיניות שלה. כל אותם דברים שהשפיעו עלי ושניסיתי לחקות ושיתפתי איתם פעולה כי חשבתי שככה זה – התבררו כשקר . " (מתוך המונולוג של שירה ריכטר, "ערות")

"שירה ריכטר, למשל, שהיא אחת הנשים בספר, חידדה לי את האופן שבו נשים מפנימות מה זה אשה מינית", ממשיכה מור סלע. "בגלל שאין דיבור אמיתי ופתוח על מיניות, אנחנו ניזונות מכל מיני דימויים כאלה ואחרים, שמופיעים בקולנוע, בספרות, וכולי. אבל הם לאו דווקא האמת ולוקח זמן עד שאישה מגלה מי היא. ונשים הרבה פעמים לא מדברות אחת עם השנייה באמת על המקום הזה. לא כולן, אבל אני פוגשת המון נשים בעלות קריירה, מפותחות, נאורות, שלא מסוגלות לקרוא את הספר הזה, כי הן פוחדות ממה שהן יגלו."

אז איך הצלחת לגרום להן לדבר בכזו פתיחות, ולהיחשף בשמן המלא, כמו שעשית? מה לדעתך גרם להן להסכים להיחשף כך?

"לדבר בפתיחות, אבל לא בצורה פורנוגרפית. חשוב להגיד את זה. כל אחת מהן חשבה שהיא עושה משהו חשוב. שהיא לוקחת חלק בפרויקט שהוא חשוב בשביל נשים אחרות. אני לא יכולה להצביע על אשה אחת שנכנסה לזה בלי שזה היה חלק מהמחשבה אצלה. עוד דבר הוא ההקשבה שלי, שהייתה הקשבה מאפשרת. לא שיפוטית. זה בעיקר עניין של חיבור שהיה לי עם כל אחת."

למה לא הוספת לספר גם מונולוג אחד כזה מפיך שלך?

"חשבתי שזה רק יפריע לספר כי יתעסקו בי, ולא בדבר עצמו, ולא רציתי את זה. ידעתי שאני אצטרך להסתובב עם זה בכל מיני מקומות, ואם אהיה שם יתעסקו בי, ורציתי שיתעסקו בנושא. כשיש קבוצה של 23 נשים, מתעסקים בכוח שיש לסך כל הסיפורים. זה כוח שמצטבר ויוצר איזשהו אפקט שגדול מסך הסיפור הפרטי של כל אחת. הסיפורים האלה הם סיפורים אישיים של אנשים, אבל בסופו של דבר הם מאד אוניברסליים."


                                       תמר מור סלע צילום: נועה זיני, דנה ברגר, ורד פיקר, שרה וינו אלעד תמונת יחסי ציבור
 
"זה לא ספר על סקס, אלא על חופש"
 
במה את תולה את ההצלחה הגדולה של הספר?

"אין לי הסבר רציונלי. זו הייתה באמת הצלחה בלתי צפויה. אני חושבת שזה היה שילוב של עיתוי, של האופן בו הספר נכתב, של בשלות, ועבודת יחסי ציבור טובה. הספר יצא בינואר 2017 ועשה רעש מאד גדול גם בתקשורת, וגם מבחינת קהל הקוראות והקוראים. היה איזה שילוב די נדיר של אהבת הקהל ואהבת הביקורת. התייחסו אליו ברצינות. הוא נמכר בסביבות 50,000 עותקים. אף אחד לא חשב. אנשים אולי חשבו שזה ספר על סקס, אבל זה לא ספר על סקס. זה ספר על חופש.


"50,000 זה מספר מטורף בשוק הספרים בארץ, אבל זה לא העניין. העניין הוא השיח שהתעורר סביבו. נפתח איזה סכר בדיבור על מיניות של נשים. חצי שנה אחר כך התחילה גם כל התנועה של #MeToo, וכל הדיבור על מיניות של נשים תפסה איזה גובה כזה. הספר הזה מדבר, בעצם, על כל המורכבות של המיניות של נשים. יש בו גם התייחסות לפגיעות מיניות, זה אמנם לא מרכז הספר אבל יש התייחסות, כי הפגיעות מופיעות בצורות שונות, ויש בו גם ניסיון להשתחרר, כמיהה לחופש מיני עמוק, והרשאה פנימית. הסכמה פנימית על כך שמגיע לי להתענג. שאשה יכולה להגיד לעצמה, מגיע לי לחיות בעונג מיני ולא להרגיש שזה מלוכלך או לא בסדר, או שהיא צריכה להיות ילדה טובה, את יודעת. יש כל מיני מסרים שאנחנו מקבלות."

איך כל הדבר הזה מתורגם למופע בימתי?

"המופע הוא אוסף של קטעים שבחרתי, ליקטתי ועיבדתי מתוך הספר, ומשולבים בו ביצועים לשירי גוף, שירי תשוקה, שירי נשיות, שאנחנו מבצעות ביחד. העלינו את המופע לראשונה ב'פסטיבל אישה' בחולון לפני שנה, ופעם שנייה בפסטיבל הפסנתר."
 
"אתם הבאתן נשיות אחרת"
 
דנה ברגר היא אורחת קבועה במופעים

"את דנה אני מכירה מהצבא. היא בת המחזור שלי בלהקות, ואני חושבת שגם בטקסטים שלה, וגם באופן שבו היא שרה, היא מאד מתאימה למופע הזה. התקופה הזו של דנה, שלך, של רונית שחר, של ענבל פרלמוטר, הייתה תקופה שבה עשיתן איזה מהלך נשי מאד של זמרות שהיו מזוהות עם רוק נשי, עם טקסטים שהם לא של אישה כנועה אלא כאלה שמדברים גם את המורכבות, וגם כועסים במידה מסוימת, אם אני חושבת על העבודות הראשונות של דנה.

"תפסתן איזו עמדה אחרת. הייתה פתאום איזו קפסולה נשית בועטת יותר. זה הנכיח נשיות פחות מעודנת, לא במובן הלא טוב שלה, וכל הסצנה הזאת הביאה איזו נשיות אחרת. מאוד סקסית אבל מורכבת ולא מתנצלת, נוכחת. דנה היום היא אישה בשלה, והיא במקום אחר, אבל עדיין, השירים שלה והאופן שבו היא רואה את החיים, כמו שאני מזהה את זה, הופכים אותה מאוד מתאימה למופע הזה.

דנה-ברגר-אוהד-רומנו.jpg
דנה ברגר (צילום: אוהד רומנו)

"שלא לדבר על שרה וינו אלעד, שהיא חתיכת נוכחות נשית. שחקנית-על פשוט. אחת השחקניות הכי טובות שיש לדעתי בארץ. ואת ורד, שהיא פסנתרנית מדהימה, אני מכירה מגיל חמש. גדלנו יחד בנצרת עילית, אבל עינת בסר, שכל הערב הזה הוא רעיון שלה, הביאה אותה. עינת אספה את האנסמבל הזה, היא החליטה שזה הליהוק המתאים, והיא צדקה. אנחנו מה זה עפות ביחד. דנה מנגנת, ורד מנגנת, וכולנו גם קוראות וגם שרות."
 
"החברה שלנו מעבירה מסרים כפולים"
 
גם את שרה?

"גם אני. הייתי בלהקה צבאית בצבא, ואחרי שהשתחררתי הופעתי קצת בכל מיני הרכבים ולהקות חתונות וכל מיני קשקושים, וניגנתי גם בגיטרה, ובגיל 25 הפסקתי לשיר לגמרי. סגרתי את הגיטרה בקייס, דחפתי אותה מאחורי הארון ולא שרתי יותר, למרות שגדלתי בבית שכולם מנגנים ושרים בו. הרגשתי שאין לי מה להגיד, ואין לי מה לתרום ואני לא זמרת טובה, ואם ככה, מוטב שאסתום את הפה, כי אם אין לך משהו חשוב להגיד אל תגידי.

"זה היה עניין של איזה חוסר ביטחון. התחלתי לשדר אז ברדיו. אמרתי, יותר טוב לי מאחורי הקלעים, לא רואים אותי. שידרתי בגלי צה"ל, בחדשות, הלכתי הכי רחוק ממה שאני וממי שאני, מאמנות. ואז עשיתי כל מיני תכניות תרבות ודוקומנטריה ברדיו במקביל לזה שעבדתי במחלקת החדשות, וכשהפסקתי עם הרדיו עברתי לעיתונות הכתובה. כתבתי ב'הארץ', ב'ידיעות אחרונות', במגזינים, ובמקביל התחלתי לכתוב ספרים. כתבתי את ספר הילדים 'אחת ושתיים', ואז את 'להיות אמא', ולפני שנתיים את 'ערות'."

התהליך שהוביל ל"ערות" התחיל מטריגר פנימי ופרטי שלך. משהו השתנה אצלך אחרי התהליך הזה?

"בטח. אני חושבת שאני בנאדם אחר בדברים מסוימים. אני מרשה לעצמי יותר. גם מקצועית, אגב. קרו לי המון דברים מאז שהספר יצא. זה אחד מהם."

מוזר שגם ב-2019 יש כזה חוסר פתיחות סביב מיניות נשית

"כלפי חוץ אנחנו חברה מאד ליברלית, אבל בעומק יש המון מסרים כפולים שמגבילים את המיניות של הנשים ואת החופש של המיניות. זה יכול להיות דברים כמו אידיאל היופי, דימוי גוף של אישה. אישה מלאה, נגיד, לא תראה את עצמה במרחב הציבורי, בפרסומות, בסרטים. היא תמיד תרגיש פגומה באיזשהו אופן, ואם את פגומה את לא מרגישה בנוח עם עצמך. את מסתירה חלקים. כשאת מסתירה את לא יכולה להיות משוחררת."


תמר מור סלע צילום: נעה זני
 
"נשים וגברים מדברים בשפות שונות"
 
מה שמעניין זה שהדברים שאת מייחסת לחופש שמגיע דרך היחס שלנו למיניות, מיוחסים אצלי לחופש שקשור קודם כל לעצמאות כלכלית. כשמישהו אחר אחראי על הכסף שאת צריכה את רואה את החיים דרך עיניים של שבויה, עם כל מה שנגזר מזה, גם אם את לא יודעת שזה ככה

"כן. אחת הנשים בספר אומרת שחופש מיני קשור לעצמאות כלכלית, ואני מסכימה איתה. אני חושבת שכשאשה נמצאת עם גבר מתוך שיקולים שהם לא רק הרדאר שבין הרגליים אלא משיקולים של חשבון בנק, של לעשות ילדים, של לשמור על התא המשפחתי, ולא משהו שבאמת מחובר לרצון האמיתי העמוק שלה – חוסר עצמאות כלכלית היא אחת המגבלות הכי גדולות על החופש המיני. כי כשאשה לא תלויה בגבר היא חופשיה יותר לבחור. זה לא אומר שאין מגבלות אחרות על החופש שלה, אבל העניין הכלכלי הוא לגמרי מגבלה."

את יודעת, בסופו של דבר אני מאמינה שלו היו עושים ספר כזה גם עם ועל גברים, היינו מגלים שהם שבויים בתוך מגבלות לא פחות קטנות, שלנו אין מושג עליהן

"יש להם את התיקים שלהם, בטוח שיש להם, ואגב, יש שני גברים שעכשיו עושים ספר מהסוג הזה. אבל התיקים שלהם שונים מהתיקים שיש לנשים. הם מתמודדים עם מורכבויות מסוג אחר, עם לחצים מסוג אחר. הם צריכים להיות החזקים, המפרנסים, אלה שעומד להם כל הזמן, הם צריכים לתת עבודה. אסור להם להיות עדינים מדי, או רגישים מדי, או נזקקים, כי זה נורא 'לא גברי', וזה משפיע, כמובן, על המיניות שלהם, על האופן הם מביאים אותה לידי ביטוי. אלה תיקים אחרים.

"אני חושבת שהרבה פעמים נשים וגברים מדברים בשפות שונות. כל מה שקשור לרכות והתמסרות זה משהו שלא נמצא בתוך הלגיטימיות של השפה הגברית. לגברים הרבה יותר קשה להתמסר מבחינה רגשית, אז הרבה פעמים הם מתמסרים מבחינה מינית. אבל זה להתמסר לרגע. זה כמו תמונת סטילס. אתה מביא אותה והולך. ואז, כאילו, מה?"

המופע עלה בבכורה בפסטיבל אישה 2018 בתיאטרון חולון.

המופע יתקיים ב-5 במרץ 2019 ב-20:30 בהיכל התרבות קדימה, ב-8 במרץ ב-20:00 במתנ"ס שמשית וב-17 במרץ ב-20:00 ב"הספרייה" עפולה. להזמנת כרטיסים


למועדי מופעים >

03/03/2019   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע