סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2018 דצמבר 
א ב ג ד ה ו ש
      
101112131415
16171819202122
23242526272829
3031
ריאיון
 
מאת: טל גורדון נאוה אנקר סורגת חיים
 

 
 
אני לא יודעת אם זו אמירה פוליטית, אבל אני חושבת שהצד השני מסכן מאוד, ועד שלא יבינו את המסכנות שלהם, נהיה אנחנו מסכנים. והמסכנות שלנו היא בזעיר אנפין לעומת המסכנות שלהם."
אנקר ואורנה וקנין סרגו מאה בובות תחת הפצצות ושריפות בעוטף עזה. התוצאה מתנוססת בתערוכה קסומה בגלריה חנקין בחולון


לא בטוח שבמקרה של אזעקת אמת היינו מחפשים, דבר ראשון, את גליל הצמר והמסרגה. אבל זו הייתה, ועודנה, דרכה של נאוה אנקר, מורה בפנסיה ("שנים רבות מדי"...) מקיבוץ נירים, להעביר את רגעי המתח, ולתת ביטוי מוחשי וחיצוני לרגשותיה, הניבטים מפני הבובות אותן היא סורגת בשנים האחרונות.

כ-60 מהבובות הללו, יחד עם כ-50 דובים ודובונים שסורגת חברתה מילדות, אורנה וקנין האשדודית, יתנוססו כעת בגאווה במסגרת התערוכה "סורגות חיים – הבובה והחיה", המציגה בובות וחיות שנסרגו תחת הפצצות ושריפות בעוטף עזה. התערוכה עולה ב-25 באוקטובר בגלריה חנקין בחולון. 
 



נאווה אנקר, צילום משפחתי


שריפות, פיצוצים, בום!
 
"2016, שריפות, פיצוצים, המתח בשיאו, כל יום שישי אנחנו יושבים במתח שהנה, עוד שנייה, בום! הכל מתפוצץ לנו בפנים", מספרת אנקר, "מתפוצץ בפנים זה לרוץ לממ"ד, זה לא תמיד להספיק, חרא של הרגשה, ולא נעים, לא נעים."

ואת, כמובן, רצה למסרגות. טבעי

"האמת שסריגה זה מדיטציה. זה דבר מרגיע ברמות שלא ייאמנו. נעשו על זה גם מחקרים. כשאני יושבת וסורגת אני מתנתקת, אני עפה, אני צפה, ובסוף יוצאת לה חברה."



נאוה אנקר, צילום: אירנה סחרוב אבוטבול


מאיפה, בכלל, הגיעה הסריגה?

"התחלתי מסריגת שטיחים כשהיה טרנד כזה, ונורא כאבה לי היד, ואז קניתי ספר שמלמד לסרוג דובים אבל במקום דובים יצאו לי חייזרים... ואז מצאתי ביוטיוב את פזוס, ממקסיקו, שמלמדת לסרוג בובות, בספרדית, אז למדתי ספרדית... עכשיו אנחנו מה זה חברות, ודרכה התחלתי לסרוג את הבובות ואת הדמויות שלי, לפני כשנתיים וחצי.

"בצוק איתן הייתי במשך שנה באשדוד, לא הייתי מסוגלת לחזור לכאן, לנירים, וכשחזרתי הייתי קצת בדיכאון. חיפשתי כל מיני דברים ליצור, צבעתי אבנים, ציירתי, ואז הגעתי לבובות, כשברקע לא היה שקט לרגע. זה מטוסים, זה פצצות תאורה, זה מזל"ט שלא מפסיק לנקר בשכל, זה שריפות. אחר כך היה קצת שקט. כל הזמן זה היה פה ושם, אבל אני חושבת שממרץ, כשהתחילו ההפגנות על הגדר, זה שוב נהיה בלתי נסבל. כל הנגב שרוף."

אז הסריגה ממשיכה עכשיו, מן הסתם, במלוא המרץ

"מ-2016 ועד עכשיו אני סורגת, והנה, גם עכשיו היה פה איפה שהוא 'צבע אדום' לא ברור. לא יכולתי למכור את הבובות, ולא יכולתי להוציא אותן ממני, כי אני מאוהבת בכל אחת מהן, פשוט מאוהבת. אי אפשר להבין את זה."

איך הרגש והתחושה זולגות ממך לבובות שאת מייצרת?

"זה ממש מדהים, כי אחרי שאני סורגת את כל הבובה, והבגדים והנעליים והכפתורים וזה, אני עוברת לעצב את הפנים, לרקום את העיניים, את הפה, והרבה פעמים אני מסתכלת על הבובה ואומרת, וואו, הייתי עצובה כי הבת שלי טסה לכמה זמן, והבובה יצאה עצובה. הייתי מאושרת, לא יודעת ממה, בום, בובה מאושרת. זה לא ייאמן. זה קטע מיסטי." 
 


נאוה אנקר ואורנה וקנין, צילום משפחתי

הולכת עד הסוף
 
השותפה שלך לתערוכה היא אורנה וקנין

"אורנה ואני מאותה כיתה באשדוד, חברות מכיתה ה', כבר כמעט כמו אחיות, והיא לא פחדה ובאה אליי מאשדוד לסדנה של שטיחים, סרגנו ביחד שטיחים, ואחרי זה עברנו שתינו לדובים, ואני המשכתי לבובות, ואז צרפנו אותה ואת החיות המדהימות והמקסימות שלה לתערוכה."

איך באמת התגלגל הדבר הזה מתחביב לתערוכה?

"הצטלמתי בחצי עירום על האדמה החרוכה פה בדרום, וחברה שלי פרסמה את זה ב'ידיעות אחרונות'"...

רגע, רגע, תתעכבי על זה רגע

"איזה ביקורת חטפתי על זה מכל המקורבים. 'איך את לא מתביישת?!', טה טה טי, טה טה טה. היו גם פרגונים, אבל היו גם כאלה שאמרו, 'לא נורמלית!'. אבל אז, מישהו מהגלריה בחולון ראתה את הכתבה עליי, ואמרה, אופס, אותה אני רוצה להציג בחולון בגלריה, וככה זה התגלגל, ויצאתי לתערוכה."

אנקר, כמו שאפשר לשים לב, היא לא הדמות השגרתית ביקום. כאמור, מורה בפנסיה, בת 63, שפיה וליבה, כנראה, שווים, והופכים אותה לאדם שהולך עם האמונות והדעות שלו עד הסוף, בלי לדפוק יותר מדי חשבון. 
 



בובות של נאוה אנקר, צילום: אירנה סחרוב אבוטבול


"שיקראו לי יפת נפש"

 
יש ממד או אמירה פוליטית בבובות שאת יוצרת?

"אני לא יודעת אם זו אמירה פוליטית, אבל אני חושבת שהצד השני מסכן מאוד מאוד מאוד, ועד שלא יבינו את המסכנות שלהם, נהיה אנחנו מסכנים, והמסכנות שלנו היא בזעיר אנפין לעומת המסכנות שלהם. כי אצלנו, בסופו של דבר, זה בסך הכל רעש ופחד קטן. יהרגו אותי על מה שאני אומרת, אבל זאת ההרגשה שלי.

"כשאני חושבת על סבתא בעזה, או על תינוק שם, או על ילד קטן מלא נזלת, הלב שלי נקרע. באמת נקרע. לא בציניות, למרות שאני סובלת מהם. כועסים עליי פה, קוראים לי 'יפת נפש', אבל זאת ההרגשה שלי. אני לא הייתי שורדת עם ארבע שעות חשמל ביום. אני כל היום עם מזגן ולי יש בית, יש לי מיטה, יש לי אוכל.

"אז אין לי פתרונות בקטע הזה, ואני כבר לא יכולה להגיד שביבי לא היה פה, כי הוא היה פה. לא אצלנו, אמנם, אבל באוגדה, וכן, אלה שתי מדינות. אני לא אוהבת להיות קורבן, אבל יש מדינה אחת שמה, שלכם, ואחת שלנו, ואני חושבת שראש הממשלה ושריו צריכים קצת לדבר אתנו. אני לא אבחר ביבי, אם את שואלת."

ואיך תוכלי הפעם להיפרד מהבובות שיימכרו בתערוכה?

"אני דואגת להשאיר אותן בחולון לבד, שלא תחשבי... אבל הפעם אני מתכוונת למכור כי כבר אין לי מקום בבית."

ככה גם תפני מקום לרגשות חדשים

"לגמרי. תשמעי, זה ממכר. אי אפשר לעצור."

זה כמעט כמו לעשות אנשים

"לגמרי. זה לסרוג חיים."

ועכשיו גם יש לך קריירה חדשה

"אינשאללה", היא צוחקת. "כתבתי גם ספר שצריך לצאת לאור, והבובות הן הדמויות שמככבות בו."

"סורגות חיים – הבובה והחיה", נאוה אנקר ואורנה וקנין מציגות בובות וחיות סרוגות שנסרגו תחת הפצצות ושריפות בעוטף עזה, אוצרת פיוטה ויתקין, גלריה חנקין בחולון, פתיחה 25 באוקטובר, נעילה 1 בדצמבר 2018
 


למועדי מופעים >

23/10/2018   :תאריך יצירה
הדפס הוסף תגובה

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע