סגור בנר
אמנים עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
רכישת כרטיסים אינדקס דרום ירושלים צפון חיפה מרכז תל-אביב
הופעות, פעילויות לילדים, לוח מופעים, סרטים וכרטיסים
עניין
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ידיעה
 
מאת: מערכת הבמה אתר הבמה נפרד מצבי גורן
 

 
 
המומים וכואבים את לכתו של מבקר התיאטרון, המחול והאופרה המיתולוגי של אתר הבמה, שהלך לעולמו בגיל 77


אתר הבמה המום וכואב את לכתו של מבקר התיאטרון המיתולוגי של אתר הבמה, שהלך לעולמו בגיל 77 אתמול (יום ד'), לאחר מאבק ממושך במחלה. 

גורן נולד בתל אביב, למד תיאטרון בהבימה, בסטודיו השחקנים ובקאמרי ושיחק בהבימה, בתיאטרון חיפה, בתיאטרון האהל ובתיאטרון נווה צדק. הוא למד באוניברסיטה העברית בירושלים לתואר ראשון ושני. בעברו היה עורך ומפיק בקול ישראל, כתב עורך, מפיק ובמאי בטלוויזיה הישראלית, ראש מחלקת החדשות בגלי צה"ל, עורך ב"על המשמר" וב"דבר ראשון".

בשנת 2003 נעשה למבקר אמנויות הבמה של אתר הבמה, במסגרתו סיקר מופעי תיאטרון, מחול ואופרה כמעט שני עשורים. לכתו הוא אבדה גדולה לעולם התרבות הישראלי.

 


צבי גורן, צילום: שחף דקל

צוות אתר הבמה נפרד מצבי גורן:

עמוס אורן, כתב מוזיקה

זאת לא היתה אהבה ממבט ראשון. זה דווקא התחיל, בין צבה לביני, באיבה גלויה, אפילו בתיעוב, על רקע נטייתו – אי אז בשנות השמונים – להפוך את הסובבים אותו למעשנים פאסיביים. צבה וסיגריה בין אצבעותיו, אימאג' ברמת אייקון. תקופות ארוכות, אפילו שנים, שלא דיברנו בשל כך.

בהמשך, כשהתבהרה האווירה והתפוגגו ענני העשן (והיו לו לא מעט תקופות שכאלה), הטינה תורגמה להקנטות הדדיות. וגם מזה, חוש הומור, היה לו לא מעט, מלווה בצחוק החרוך, הגרוני, שמעולם לא התנקה סופית, אפילו כשהתגאה – בזמנים בהם הצליח לגבור על יצרו ועל הרגלו המגונה – שהוא "נטול עשן". משל היה סיגריה נטולת ניקוטין.

כשחברתי אליו בבית זה, לפני כ-15 שנים, זה עבר להערכה גדולה. הדדית. למדתי להכיר את כשרון הכתיבה המשובח ואת הבקיאות העצומה שלו. וכל אימת ש"שלח" אותי לכתוב במקומו, על מחזות זמר בעיקר, עשיתי זאת בחשש ובתשומת לב יתרה. לבל אחבל, בעיניי לפחות, בשמו הטוב. צבה היה מקפיד להחמיא לי, אם במייל, אם באס.אם.אס, אם בשיחת טלפון ואם דרך עורכות האתר, על ש"גאלתי" אותו מהצורך לכתוב ועל שמילאתי במקוריות את מקומו. והקפדתי, אני מודה, לעשות זאת בדרך שלו, "לעבוד" בשיטתו: לחפש את התמה, לערוך השוואה בין המקור (ספר, מחזה או שירים), לנתח את גישת הבימוי ולהתייחס לכל המרכיבים העיצוביים מבלי לקפח אף אחד מן היוצרים. פרמטרים שלא תמיד הקפדתי בהם בתחום שלי, בסיקור אלבומים והופעות.

כן. גם בגילי המאוחר למדתי מצבה. והיה מה ללמוד ממנו. הוא היה לי כאח גדול. בעברית נכונה ראוי לומר אח בוגר (שש שנים בינינו). אלא שצבה היה באמת גדול. ולא רק מפני שבכתובת הדואר האלקטרוני הוא הגדיר את עצמו כאבא גדול (Bigaba). בהשאלה מעולם הספורט ומאוצר המלים של הכדורגל (ועוד אשוב לכך) צבה היה אנדרייטד. לא מוערך כשוויו. אנחנו, באתר הבמה, הכרנו ביכולותיו ובנסיונו רב השנים שהעניקו תוקף וכוח למילותיו. גם מבוקריו, בתיאטרון, במחול ובאופרה, ידעו להוקיר את כישורי הניתוח וההבעה ואת הידע הרב והמקיף שלו.

אבל בחוץ, קולגות והאכסניות שלהם, הרגשה סובייקטיבית שלי, לא נתנו את הכבוד הראוי לו. כי בניגוד לרבים מאיתנו ומעמיתינו, כולל באתר "הבמה", לצבה היתה חותמת כשרות להיותו מבקר. הוא לא רק למד תיאטרון (והיסטוריה וספרות) הוא גם התנסה בו על בשרו, כשחקן, בתיאטרוני עבר (כ"האוהל" וקבוצת התיאטרון של נווה צדק) ואחרים (הבימה וחיפה). לעובדה שהבמה  זרמה בעורקיו היה ביטוי בכתיבה האמפתית והמחכימה שלו. הכתיבה שהיתה תו תקן מחייב, כי רק מי שהיה שם יודע מה חשוב. וחבל שאנשים נטו לשכוח, אולי לא רצו לדעת, שצבה היה איש אשכולות רחב אופקים בתקשורת (כעורך, מפיק ומנהל ברדיו, ככתב, עורך, מפיק ובמאי בטלוויזיה, וככתב וכעורך בעיתונות הכתובה). למילה שלו היו תוקף וסמכותיות של מבין וידען, של מי שחווה ושל מי שאי אפשר לעבוד עליו.

הידידות בינינו הגיעה לשיאה באפריל 2017. נסענו ביחד (לא בדיוק. בטיסות נפרדות) למדריד (גם התאכסנו במקומות שונים. לפחות "סידרתי" לו את הוסטל פרסל, המלון האהוב עליי בבירה הספרדית) כדי לחזות שני משחקי כדורגל בלתי נשכחים בסנטיאגו ברנבאו, אצטדיונה של ריאל מדריד (הוא, בתשוקה בלתי מוכרת, רצה יותר משחקים. "אתה לא יודע שאני משוגע, לוקו", היתה ה"מדבקה" ששלח לי). באחד, בשלב רבע הגמר של ליגת האלופות, ניצחה המארחת את באיירן מינכן 2-4, ובשני הפסידה 3-2 לברצלונה, משחק שלא שודר ישירות בארץ, כיוון שהתקיים בערב יום השואה.

למרות שאהד את מסי צבה היה מספיק לארג' כדי לפרגן לי על אהדתי את רונלדו. היה לו לב גדול, נוהגים לומר, בסיטואציות כאלה. אבל שם, במדרגות המתעקלות של הברנבאו, נחשפתי במלוא העוצמה גם לריאותיו המעונות של צבה. ידעתי שהן לא עובדות במלוא התפוקה, אבל לא הייתי מודע לקשיי הנשימה שלו ולסבל הרב שגרמה לו הליכה ממושכת, שלא לדבר על הטיפוס במדרגות שם.

נשבר לי הלב. שם התחוור לי שצבה חי על זמן שאול. הקלנועית, בלון החמצן והאשפוזים התכופים שהגיעו אחר כך, לא הפתיעו אותי. ולמרות שהקורונה עברה לידו, אין לי ספק שהרגה אותו. כי מהרגע שהוחשכו הבמות, מה הטעם בלחיות?

שלשום, חודשיים לפני יום הולדתו ה-77, זה נגמר. נקטע. מוקדם מדיי ובעצב גדול. בתוקף הנסיבות, אי אפשר היה להיפרד מאחינו הגדול. לפני שנכנסנו לקורונה, כשהרגשנו שאנחנו רוצים ויכולים לכתוב יותר מאשר אתר הבמה יכול לקלוט, היתה לנו כוונה, לצבה ולי, לפתוח בלוג משותף בשם "גורן את אורן, חטיארים אבל עם טעם טוב". זה כבר לא יקרה. עכשיו גם אין לאן למהר. רק להישמר. 
 

נחום מוכיח, כתב קולנוע

הכרתי אותו בחטף ממסדרונות ערוץ 1, שם עבדתי בזמנו. שמו של צבי גורן הלך לפניו ויצאו לו מוניטין של מולטי-טאלנט מוכשר בתקשורת ובעיתונות על כל ענפיה, הכתובה והאלקטרונית. אבל העבודה לצידו באתר הבמה מאז ראשית דרכי בו, חידדה לי את ההיכרות איתו. תחילה באמצעות קריאת הסקירות והביקורות שלו בתחום התיאטרון ואמנויות הבמה שהעידו – מעבר לידע בלתי נלאה - על התשוקה העצומה שלו לתחום, לכל המתחולל בו ולנפשות הפועלות על הבמה ומאחורי הקלעים.

כתיבתו הפשוטה מחד אבל היסודית, הבהירה והמדויקת מאידך, אפשרה לי, ואני מניח שלכל מי שקרא אותו, לקבל תמונה אמינה, מקיפה, חיה ודינמית של כל אירוע תרבות בימתי אותו בחר לסקר. שאבתי מכתבותיו ומניתוחיו המעמיקים מידע רב, בו הסתייעתי בבחירת מופעי הבמה אותם רציתי לחוות, וכמעט תמיד הוא קלע בול. אבל העונג האמיתי והגדול ביותר היה להכירו אישית באמצעות מפגשי החברה לעובדי אתר הבמה שקיימו דינה וקים בביתם. בהזדמנויות האלה התגלה לי אדם כריזמטי, משעשע תוסס ומרתק, שתמיד הפך למסמר המסיבה, או לפחות לאחד הבולטים בה. איש תקשורת, תרתי משמע.

החום האנושי, הגישה הבלתי אמצעית שלו, חוש ההומור, היכולת להתחבב ולהתערבב בקלות עם כל מי שהיה סביבו - היו תווית היכר שהפכה את השהייה במחיצתו לתענוג צרוף. והאינטראקציות הבינאישיות שלי איתו היו תמיד מועילות ויעילות. החבר היקר והקולגה צבי גורן יחסר לי עד מאוד. יהי זכרו ברוך.     

   
ערב צוות אתר הבמה וחברים. מימין: עמוס אורן, נחום מוכיח, לירז לוי (עורכת), אודליה דה רוסו (עורכת). משמאל: יוסי שיפמן, הילה אהרון בריק (עורכת לשעבר), זהר וגנר (כתבת קולנוע שעבר), טל גורדון. יושבים מימין: צבי גורן, דינה נאור

יוסי שיפמן, כתב מוזיקה קלאסית

לפעמים זה עניין של טיימינג. השמיים לא בכו, היה חם היום כשהגיעה הבשורה. "נגאל מייסוריו" מיהרו וכתבו בדף הפייסבוק מי שעקבו אחרי צֶבֶּה בשנים האחרונות. אחרים שהיו איתו בשנים הרחוקות של הערוץ הראשון של הרדיו, של גל"צ, היו בהלם. לא ידעו. הופתעו.
 
עוד מילה על הטיימינג  כשהתיישבתי להקליד את הדברים הקצרים לזכרו, החל בדיוק  השידור הישיר – אירוע נדיר במחוזותינו מוכי הקורונה החפים ממעשה אמנותי חי – שידור של התזמורת הקאמרית הישראלית, אלון הררי מסלסל בקול הקונטרה-טנור את אריות הכאב של באך מתוך ה"מתיאוס פסיון", את פסגות היופי של הנדל ושל ויוולדי, החליל הבוכה של קרל פיליפ עמנואל באך, אביעד שטיר בצ'מבלו ואריאל צוקרמן שגם מנצח וגם מפליא לנגן בחלילו.
 
הצצתי ברשימת מאמריו של צבה. האחרונה שבהן הייתה על "הספר מסוויליה" באופרה הישראלית. בפברואר! לרגע עצרתי. גם אני הייתי שם. מתי זה היה לעזאזל?! במאה שלנו?! צבה החזיק מעמד בכל התקופה הארוכה הזאת הוא המשיך לתפקד עם המחלה. וכמה הוא היה משקיע אילו רק יכול היה להיאבק למען האמנות שהייתה נשמת אפו, שנשארה נשמת אפינו.
 
עוד אלון ממשיך לסלסל בקולו  ועולים הזכרונות, קודם הרחוקים שולחן בפינה הדרום מערבית של מערכת "על המשמר". אני אורח לפרקים קצרים או ארוכים יותר. מימין לשולחן  עלינא תורי, עורכת מדורי התרבות, ליד השולחן מתחלפים גיורא מנור אשר על המחול, דורית קידר על הציור ועל הפיסול, יעל לוטן על ספרות ואילן שיינפלד ששוהה יותר מכולנו. לכל אחד היה השיג והשיח  עם צבה ועם עמית אנטר, שותפה. מצבורי שיחות שנגעו מטבעם של דברים בחיי האמנות התוססים של הארץ הזאת  - כמה זה נשמע רחוק וכמעט בלתי אפשרי ולא מושג היום. אלו היו שנות ה-80 התוססות. 
 
מכאן לכאן פגישות מזדמנות בהצגות בכורה בתיאטראות ובעיקר בבית האופרה. שיחות קצרות על הקלטה נדירה ש"אתה חייב לשמוע!" "מה? הוא?" אנחנו מחליפים חוויות. לשנינו הייתה אהבה גדולה למירה זכאי, כל אחד מאתנו והמירה זכאי שלו.
 
דינה נאור מגייסות אותי לנבחרת "הבמה", גיוס משמעו לא רק עבודה אלא מריבות על מה חשוב ועל מי לא לכתוב והמפגשים בבית קמחי-נאור. מן המרפסת שסופגת את קולות משחקים הכדורגל. גם זה עניין את צבה שנסע בכל שנה ללונדון, מתכנן עם עמוס אורן לנסוע למשחקי הפרמייר ליג. יקרה? לא יקרה?
 
אני מספיק להחליף מילים עם חברים משותפים. רבקה מיכאלי שולחת לי טקסט: "...נשארנו תמיד ביחסי אהבה  עד ליום האחרון שראיתי אותו." נורית יערי מדברת בעצב על אהבתו הגדולה לתיאטרון, תכונה שהולכת ונעשית נדירה. ישראל אובל חולק את רגעי הצער "כן," אנחנו מסכימים, "צֶבֶּה ידע למצוא את הדברים הטובים, גם כשאלה היו מעטים מאד בהפקה זו או בהפקה אחרת." והוא לא שכח מעולם להזכיר ולהחמיא לכל השותפים להפקה, טובה יותר או טובה פחות. היה מֶענטש.
            
צֶבֶּה הולך עם המכשיר שמספק לו חמצן; צֶבֶּה יוצא לאוויר להדליק סיגריה; הוא ממהר הביתה להספיק לצפות במשחק, לסיים את הביקורת, להחליף מילה עם קים, עוד מילה עם דינה. 
  
לפני עשרה ימים  שלחתי לו קטע משעשע  ישן מן הטלוויזיה הבריטית, עם שני מצחיקים: ג'והן ברד וג'והן פורצ'ן. "מה? מאיפה?" הייתה תגובתו. הבטחתי לחפש ומצאתי שהתכנית של השניים נקראה Breemer Bid and Fortune . "תודה מאוד רבה", כתב לי כעבור יום. 
  
"הנח לַקוץ, קטוף את הוֶרֶד... לך אחר כאבך... רגע הכפור יגיע (בדיוק) כשלבך לא יצפה לו." מלים איומות ומוזיקה מופלאה של הנדל... אלון הררי והתזמורת הקאמרית מלווים אותך.
לך לשלום צֶבֶּה יקר ואיתך הצלילים היפים.  

טל גורדון, כתבת מוזיקה ואמנות

"הוך צבי, צבי, צבי, צבי, איך!...איך הלך מאתנו זה בלי אזהרה מוקדמת!". הרי בשנייה אתה מזהה, צבי, ובטוח אומר לי בחיוך: "נו, דן בן אמוץ, ההספד".  איש כמו פעם. שישר מזהה.  מהמילה הראשונה שהחלפנו היינו תמיד באמצע שיחה כלשהי על תיאטרון, ספרות, אמנות, מוזיקה, ואתה גם היית ממשיך לספורט אבל שם ממש לא היה לי מה לתרום.

עצוב לי עכשיו, צבי, ואני מתגעגעת לחיוך האמיתי שראיתי לך בעיניים כשהייתי נכנסת למפגש הקבוע אצל דינה, למחשבה החדה והמהירה שלך, להרצאות הבלתי פוסקות שלך על תיאטרון כשאני תמיד עוזבת באמצע כי אתה - חייל של קבע בשירות התרבות והאמנות - יכולת להמשיך עוד שעות רבות, ולצבע הזה של עולם שהולך ונשמט ממני כשאנשים כמוך נשמטים מעולמי. אז אני מדליקה סיגריה לכבודך, צבי, ומצדיעה לך לשלום.

מרב יודילוביץ', כתבת תיאטרון ואמנות

אני סוגרת את הטלפון ומתיישבת בשקט. מול עיניי רצות במהירות תמונות. אינספור סצנות בהן אנחנו מתקוטטים על פרשנות, מתווכחים על מילים, כועסים, מתחבקים, צוחקים, מרכלים. כן, ריכלנו הרבה. גם צחקנו לא מעט. צֶבֶּה. צֶבַּלֶה. צֶבַּהלַךְ. אתה שדוף וגבעולי, נונשלנטי ומוחזק, סתור שיער וסיגריה תחובה בין האצבע והאמה הארוכות. יש בכל הזריקוּת המוקפדת הזו סגנון שהוא רק שלך. אין מקל, אין קלנועית, אין צינורות שמחברים אותך לחמצן. יש רק אותך.

זו היתה אהבה ממבט ראשון. לא שהקלת עליי, ההיפך. אבל ידענו בפנים, שזו תחילתה של ידידות מופלאה. למעשה היית הראשון, מדור המבקרים שקדם לי, שפתח בפניי את דלתו. בשמחה ובהתרגשות פתחת כמו לקראת מפגש חדש. מאז, נשארה הדלת פתוחה לרווחה מזמנת דיאלוג, שיח, חיבוק, מבט טוב. זו סקרנות הילד הפעור שבך שהפכה אותך, אתה יודע, ליחיד בשטח, אותו ילד שכשנכעס או חש עלבון, הגיב בכל עצמתו וגם זאת מתוך אהבה, לא תמיד מובנת, לעתים, לכאורה, קפריזית ומקוממת, מעוררת סייגים, אך מהדהדת ובלתי ניתנת להתעלמות.

אהבה היתה מנוע לכתיבה חומלת, מַפתח לקשרים ולמערכות יחסים שנתרקמו ונפרמו. היא היתה גם מקור לצער ולתקווה. בפעם האחרונה בה נפגשנו בבית קפה, לפני שהסתגרת, אמרת שיש בינינו דיאלוג שמתקיים גם כשאינו מתקיים. זה נכון. למדתי ממך צבהלה אהוב ויקר כל כך – עברית ומבט וראי. היית לי מורה נאמן, משענת וחבר לדרך. אהבנו להסכים ועוד יותר להתווכח. משניהם היו הרבה. לא עוד.  


צבי גורן, צילום: בירנית גורן


ענת מוניץ, עורכת אתר הבמה 

צבה יקר שלי,
לפני שבועיים שאלתי לשלומך בווטסאפ, והרגשתי כמה קשה לך ההסתגרות בין ארבעה קירות והמרחק מן האמנות והבמה שהיו מרכז חייך. אבל גם מתוך הקושי, לא שכחת לשאול לשלומי ולשלום הוריי שאתה מכיר עוד משנות ה-60, ימים של התחדשות ועשייה תוססת בתיאטרון הישראלי, אותו ליווית מגיל צעיר ואהבת בכל נימי לבך. תשוקתך לאמנות המופע, ובעיקר לתיאטרון, ניכרה בכל כתבה ששלחת, ויחד עם כישרון ההתנסחות המבריק שלך הפכה כל ביקורת שלך להנאה צרופה. נהניתי לערוך אותך, לשוחח איתך, ללמוד ממך, ולהקשיב לחכמתך וללב הגדול שלך. מתגעגעת עד אינסוף.  לריאיון עם צבי גורן

דינה נאור, מנהלת אתר הבמה

בבוקר אתמול ראיתי על צג הטלפון את שמה של בירנית גורן, בתו. לפני שעניתי כבר ידעתי. "אבא שלי נפטר הלילה הוא לא סבל" - אגרוף הכאב בבטן היה קשה. למרות שבשנים האחרונות מצבו הגופני הורע אבל הוא לא וויתר, נסע למופעים עם קים (בן זוגי), נסע בקלנועית, נסע באוטובוס או בכל אמצעי אחר העיקר להגיע אל אהוביו – האמנים.
 
הכרנו לפני 17 שנים. פניתי אליו לאחר שקראתי ביקורות שלו ב"מטרופוליס" והצעתי לו לכתוב באתר הבמה שרק התחיל את צעדיו וכך היה. הוא כתב על תיאטרון, מחול ואופרה, כמעט כל יום רשימה. אני שהקמתי את האתר רק כי הייתי "צרכנית תרבות אובססיבית" שהוציאה מדריך למפות הכיסאות באולמות עם זיהוי של המדיה שאך זה נולדה, האינטרנט, הבנתי שזכיתי בגדול.  
 
במשך השנים למדתי ממנו המון, אופן הכתיבה שלו שנבע ממאגר של ידע עצום, הסתכלות מעמיקה - לעיתים של ילד שרואה את מה שאנחנו לא רואים - שימוש בשפה העברית לביקורת שלא קראתי באף מקום. לא תמיד הסכמתי עם דעותיו אבל תמיד התפעלתי מהירידה שלו לדקויות, מהפרגון שלו לכל משתתף, גם לאמנים שלא על הבמה היוצרים השקופים מאחורי הקלעים.
 
הקשר שלנו הפך לחברות, הערכה הדדית ואהבה, זיהיתי בו את הילד שלעתים שובר את הכלים בכעס אבל הוא ידע שזה לא עובד עלי. היו לנו עימותים שנמשכו דקותיים, קים ואני הסענו אותו להצגות בכל הארץ והועשרנו בזמן איכות אתו.
 
הוא היה אהוב על רבים. אני רואה את הפייסבוק מלא באמנים מבוגרים וצעירים שכותבים עליו באהבה של ממש מזמן עבודתו ב"קול ישראל", "על המשמר" ומקומות אחרים.
 
הוא יהיה אבדה גדולה לעולם התרבות, לחוקרי התרבות. הרשימות שלו במקומות שכתב בכלל ובאתר הבמה בפרט הינם בעצם תמונה על מה שהיה כאן ביצירה התרבותית בשני העשורים האחרונים.
 
שלום צבה, מעזה להגיד חבר שלי. אני אפילו לא יודעת כמה תחסר לי.  

 

בתמונה משמאל: צבי גורן ודינה נאור
 

לרשימת כל הכתבות של צבי גורן



15/07/2020   :תאריך יצירה

הדפס הוסף תגובה

תגובת גולשים (7 תגובות)
הוסף תגובה   לכל התגובות
7. בא מאהבה
רוני , (30/07/2020)
6. בא מאהבה
רוני , (30/07/2020)
5. מצטערת את לכתו
חגית , (23/07/2020)
4. אפילוג
ב , (22/07/2020)
3. מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה
דָּן כָּנֶר , מַעֲלֵה אֲדֻמִּים (16/07/2020)
2. אסופת דברים מרגשים
מירי שמיר , (16/07/2020)
1. איזו מצבה מרגשת לזכרו של צבי
הילה אהרון בריק , (16/07/2020)

הפוך לדף הבית   |   מי אנחנו  |  כתבו לנו   |  תנאי שימוש   | פרסום באתר   |   לרכישת כרטיסים   

ארכיון אינדקס   |  ארכיון אמנים   |  ארכיון אולמות   |  ארכיון אירועים   |  ארכיון כתבות

תיאטרון מחול | מוזיקה  | קולנוע  | קלאסי  | ילדים  | בידור  | פסטיבלים  | עניין  | אמנים

ביקורת תיאטרון  |  ביקורת מחולביקורת אופרהביקורת קולנועעולים השבוע | ראיונות קולנוע

ביקורת מוזיקה | ביקורת הופעות   |  ביקורת אלבומים |  אלבום והופעה  |  פותח קופסה  |   פותח קופה  

מה עושים עם הילדים בשבת  ההופעות השוות של השבועאירועים בחינם השבוע