במסגרת השנה החמישית של פסטיבל "האזרח כאן" בתיאטרון קרוב בתל אביב תעלה ברביעי הקרוב ההפקה המקורית "נצורות", מאת המחזאי והבמאי רועי יבין ובבימוי אלמוג קאשי שביט.

הצגות הפסטיבל והאירועים הנלווים מתמקדים השנה בנושאים כבדי משקל כגון הזכות לביטחון ושלמות הגוף, הזכות לחירות המחשבה והדעה, הזכות לכבוד, לפרטיות, לשוויון ועוד. מחזהו של יבין, העוסק בקשר שבין הישראליות למלחמות, מתלבש שם כמו כפפה ליד.

נפצעים וממהרים לחזור להילחם

"מדובר במחזה אקטואלי שמתרחש על רקע מבצע 'צוק איתן'", מספר יבין, הנאבק בחמש השנים האחרונות במחלה חשוכת המרפא ALS, שבשלה הוא מרותק למיטתו ויוצר מתוכה.

"זו קומדיה מטורפת שצוחקת בלי הפסקה על הישראליות והצבאיות שלנו, אבל בו-זמנית גם שולחת לנו אגרוף חזק לבטן, כשהיא מטפלת בנכונות האין-סופית שלנו להמשיך להילחם גם כשכבר ברור לכולם שהמלחמות האלה הן חסרות תכלית".

מה הוביל לכתיבת המחזה?

"שכבתי במיטה וראיתי בטלוויזיה אין-סוף שעות של דיווחים על 'צוק איתן'. הרוטינה הרסה אותי. זה לא נגמר וכולם מקבלים את זה בשלוות נפש. רק השם של המבצע משתנה. במיוחד הרשימו אותי אלה שנפצעים וממהרים לחזור ולהילחם. כתבתי על זה שיר:

"סיפורו הטרגי של חייל בשם צוק

שאיבד את ידו כמו קפטן הוק

רצו לשים לו פרוטזה ולא איזה וו

אבל הוא את סורוקה לפתע עזב

כשידו קטועה ונפשו עוד פצועה

חוזר לחבריו שנלחמים ברצועה

אל הגדוד הוא יגיע מותש ועייף

ילחם לצד חבריו וייתן להם כתף

 ישוב לסורוקה להעמיק את החתך

ואז אל החבר'ה צוק שוב יברח

מרעיו לנשק שביחידת העלית

יחזור הפעם בלי רגלו השמאלית

כל קרב הופך אותו לקצוץ ושפל

כמו במונטי פייתון האביר האפל

במלחמה רוצים להשיג ניצחון

שיביא למדינה שלווה וביטחון

פה לא מנסים את המצב לשנות

זה סתם טקס הקרבת קורבנות"
 
"הרגשתי שהנושא הזה ראוי למחזה שלם. אז כתבתי את 'נצורות' בהשראת המחזה 'בלב ים' מאת המחזאי והסופר הפולני סלאבומיר מרוז'ק, שממנו שאבתי את האבסורד, ובהשראת מחזות תש"ח, שמהם שאבתי את תחושת המצור – כשהקונפליקט המרכזי הוא 'למות או לנטוש את ההר'.

"העברתי את הסיטואציה לימינו מתוך מטרה לגחך אותה, כשהמסר הוא שאנחנו מסרבים להתקדם ומתעקשים להמשיך במשחק הישן של הקרבת הקורבנות".

במהלך שירותו הצבאי השתתף יבין במלחמת לבנון שהשפיעה עליו עמוקות, והביאה מאוחר יותר לעבודתו רבת השנים במועדון שיקום של נכי צה״ל, בעיקר עם הלומי קרב. "הצבא השאיר בי צלקות. אני מאמין שללא השירות הצבאי הייתי לומד גיאופיזיקה ולא תיאטרון. הלומי קרב הם אלה שהמלחמה לא מרפה מהם וכשאתה עובד איתם היא לא מרפה ממך וזה מגביר את הצורך שלך לצעוק 'די כבר!'".

אתה באמת מאמין שהתמכרנו למלחמות?

"אנחנו בהחלט מכורים למלחמות האלה. בעצם למבצעים. מ-73' אנחנו סוחבים טראומה ממלחמות ומ-95' טראומה מהשלום. מבצעים אנחנו אוהבים. פעם בשנתיים לשבת עם השכנים בחדר המדרגות, לשים את הציניות בצד ולחזור לנתינה הנאיבית מימי תנועת הנוער. וכשהאזעקה נגמרת, אין כמו לנסוע להאכיל חיילים. בוגי הוא האיש שלנו. הוא לא יביא לנו שלום, אבל גם לא ישטיח את עזה".

נצורות (צילום: אהוד לבון)

המחזה הוא טקס הקרבת קורבנות

מה הביא להחלטה לשלב את המחזה בפסטיבל בתיאטרון קרוב?

"לומר את האמת, זה לא שאני בחרתי בפסטיבל, דורית ניתאי היא פשוט מנהלת התיאטרון היחידה שטרחה לקרוא את המחזה ולאמץ אותו, וכאן מגיעה תודה גדולה לעמיחי פרדו מתיאטרון אורנה פורת שאחראי על השידוך".

למה זה הלך כל כך קשה?

"בזמן שרוב מנהלי התיאטרון שומרים על הכיסא, הולכים על בטוח ומשחזרים על הבמה סרטי קולנוע מוצלחים, יש מעט מאוד אנשים שמוכנים לקחת סיכונים. פניתי כמעט לכול התיאטראות ואף אחד לא חזר אליי. למעלה משנה חיפשתי במאי. כל מיני במאים צעירים עם רזומה אפס ענו לי: 'לא, עוד לא התפניתי לקרוא, שלח לי תזכורת'.

"הרגשתי מושפל ומכיוון שהחיים קצרים, נאלצתי להשתמש באותיות הפלא אי.אל.אס. ואז הגיעה אליי אלמוג. סוף-סוף איש תיאטרון עם תשוקה ורעב לעבוד. זה היה מוזר להעביר את השרביט למישהו אחר. לא עשיתי את זה 25 שנים, כי אני קודם כול במאי".

וההצגה הרוויחה מזה?

"אני מאמין שכן. הקומדיה נמצאת כבר במחזה, אבל המחזה הוא טקס הקרבת קורבנות והבמאי צריך לבחור אם הוא הולך עם הטקס או עם הקרבת הקורבנות. אני הרבה יותר מריר ונואש מאלמוג והייתי מוותר קצת על הטקסיות לטובת הריאליזם, הקרבת הקורבנות, ואני חושב שזה היה מאוד מכביד על הקהל".



רועי יבין (צילום: יחסי ציבור)

"בקלות אני יכול להפוך לסמרטוט מריר"

יבין (54), נשוי לתאורנית סיגל שלו יבין ואב לשלושה, מקליד לאחרונה את יצירותיו רק עם הזרת. אבל זה לא מאט אותו אפילו לשנייה. הרזומה שלו בחמש השנים האחרונות כולל שני ספרים, תסריט, האלבום המצליח "שירים מהמיטה" (המכיל 13 שירי מחאה שכתב על המצב בארץ בביצוע "הדג נחש", שחר אבן צור ואמנים נוספים).
בנוסף יצר יחד עם אחיו עמרי יבין את סדרת הרשת "רועי יבין מארח", שבמסגרתה הוא מארח בחדרו קומיקאים כטל פרידמן ומיקי קם בתפקיד מרפאים שמנסים להביס את המחלה.

איך אתה מסביר את פרץ היצירתיות שתקף אותך מאז גילוי המחלה?

"ראשית יש לי הרבה יותר זמן ליצור וזה מתאזן עם העובדה שאני מקליד רק עם הזרת. היום אני יוצר למען עצמי ומשוחרר מהצורך להתפרנס מזה.

"חוץ מזה, המחלה פוגעת מאוד בדימוי העצמי שלי והיצירה והתגובות אליה משקמות אותו. מאוד חשוב לי לשמש דוגמה לילדים שלי. בקלות אני יכול להפוך לסמרטוט מריר. יש לי ילד בן 11. ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים ואם בזכות היצירה הוא יכול לספר בגאווה שטל פרידמן בא אלינו להצטלם לסרט, זה מאוד חשוב לי".

למה בעצם בחרת דווקא בדרך ההומור כדי להעביר מסרים כל כך מחאתיים? קומדיה זה דבר לא קל.  

"הרבה יותר קשה להצחיק. יכולתי למקם על עצמי מצלמה, לספר על המחלה ולגרום לכולם לבכות. זה מאוד קל, אבל זה לא מעניין אותי. לקחת נושא קשה ולעשות עליו קומדיה – זאת מבחינתי אמנות.

"אין לי אשליות, ואני לא מצפה שהיצירה שלי תשנה את העולם. אני בא להגיד את האמת שלי והציבור מוזמן לבוא ולקחת ממנה".

אתה מאמין שיש פתרון למצב העגום שלנו כאן היום?

"אני מאוד פסימי, אבל חשוב לי לעזוב בידיעה שאני את שלי עשיתי".

אלו עוד חלומות היית רוצה להגשים?

"כתבתי תסריט לסרט עלילתי על הלום קרב שמחפש אהבה, קומדיה רומנטית שאני עובד עליה 14 שנים. אני מאוד רוצה שהתסריט יתממש. בסך הכול אני חולם, בדיוק כמו כולם, ללוות את הילדים שלי בתהליך התבגרות ולראות אותם מגשימים את עצמם".

מחזה: רועי יבין, בימוי: אלמוג קאשי-שביט, תפאורה: אורה קמומיל, תאורה: סיגל שלו יבין. משתתפים: טל זולטי, רוני נתנאל, חן גבעתי, מתן גורן.

ההצגה "נצורות" תעלה ביום רביעי, 2 בדצמבר 2015  ב-21:30 בתיאטרון קרוב בתחנה המרכזית בתל אביב במסגרת פסטיבל "האזרח כאן" (4-1 בדצמבר  2015). כרטיס להצגה: 50 ש"ח, כרטיס יומי: 70 ש"ח, מנוי לכל שבע הפקות הפסטיבל: 175 ₪. הנחות לסטודנטים/חיילים/גימלאים ומתנדבים. טל': 03-6885004. אתר התיאטרון