מיצב המורכב מפיסול וציור. על גבי חלונות הראווה של הגלריה, מודבק ציור דיגיטלי גדול מימדים. דמות משוכפלת מפנה אלינו ואל השמש הקופחת את גבה, מתבוננת מטה, מסתתרת מהשמש החזקה מאחורי כובע צהוב זוהר. השמש בגבנו והצל שלנו מוטל על החלון, על המדרכה, הוא ארוך ואינסופי או קצר ונעלם.
 
על גבי הקיר הפנימי של חלל התערוכה הצר והגבוה מוצב טריפטיך של אישה סופקת כפיים, יד-ראש-יד. הדמות המפולחת לשלוש זולגת אל מחוץ לגבולות הבד ומשלימה את צורתה כצל מתמשך, ארוך, אינסופי, עם רגליים דקיקות שהופכות לשני פסים מקבילים הנפרשים לרוחבם של הקירות, חובקים את החלל ומסמנים מסלול צפייה מודרך. שלוש מנורות פיסוליות מוצבות על הרצפה, מייצרות אור אינטימי, כמו צופות דוממות בנעשה. מוטיב הכובע – המסוכך מפני השמש, או מסתיר את פני הדמות, או משמש כאהיל – נוכח בכל האובייקטים.

התערוכה מביאה לידי ביטוי חקירות פורמליסטיות ורגשיות ביחס לאור וצל. בעוד שבחוץ, על חלונות הראווה, הדמויות מסתתרות מפני השמש, בפנים טריפטיך האישה מייצג את הצל עצמו: שם הדמות הוא "צל", ובצרפתית Ombre. המשחק המתהווה בין אור מלאכותי לטבעי ניכר גם במעברים בין צל מלאכותי וצל טבעי בחלל ומחוצה לו. הצל המלאכותי מופיע כמשטח חומרי, צורני, דומיננטי. הצל הטבעי, לעומת זאת, הוא משתנה, רגעי, חסר משקל. למעשה, ב"צל מביט אל השמש" הצל אינו יכול להביט כלל – הוא מובל, נשלט ובתנועה מתמדת הכרוכה בסיבוב כדור הארץ ובמסלול השמש. איש אינו יכול להביט אל השמש. 


צל מביט אל השמש, רותי דה פריס


צל מביט אל השמש
שמש מביטה אל צל
אתה מביט על הצל שלי
אני מביטה על השמש שלך
השמש שלי מביטה על הצל שלך
 
הצל שלך מצל על השמש שלי
צל יורד על פניי
שמש מאירה את פניך
פניי מביטות בשמש
השמש מסתכלת עליי
 
הצל שלך מוטל למרחק
במרחקים שמש זוהרת
שמש אחת, צל משוכפל
שכבה של צבע שחור
חדר מואר