|
|
|
 |
הזירה הבין-תחומית |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: איתנה מדן
מאת: אורית קימל
בימוי: שלומי ליברמן
תעתוק וניהול מוזיקלי: מירב נתנאל
תאום אמנותי: אסי גוטסמן |
| משתתפים: מיכל שטמלר , ריימונד אמסלם , יובל רפפורט |
הופעה ראשונה: 26 בדצמבר 2004
|
|
|
|
היג''אר הפלשתינית היא אם לילד שנולד עם מומי לב קשים. היא באה לבקש את סיועו של דר'' אברמסון בביה"ח הדסה בירושלים בתקווה שיבצע ניתוח לב פתוח שיציל את ילדה היחיד. שרה הישראלית, מתנדבת בביה"ח, היא אם שכולה שאיבדה את בנה על רקע דומה. היא נחושה להקדיש את זמנה ומרצה להציל ילדים בעקבות תחושת כישלונה להגן על חיי ילדה שלה.
המחזה נכתב בהשראת פרויקט חשוב שניזום ומנוהל ע"י מרכז פרס לשלום.
המשולש המקראי של אברהם, שרה והגר מקבל פרשנות מעודכנת ועכשווית בסיפורם של צעירה פלסטינית, שבנה החולה זקוק לניתוח, אישה יהודיה ששכלה את בנה היחיד ורופא לב ישראלי הנקרע בין חובתו המוסרית ומגבלות תפקידו.
שלושה אנשים שצריכים להתמודד עם המחסומים המציאותיים כלפי חוץ והפנימיים שביניהם בכדי להציל את עצמם.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (2 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 2.
 | |  | | ריימונד שחקנית נפלאה!!!
הצגה בעלת תכנים קשים אך נוגעים ללב,מרגש מאוד, נהנתי נורא, שווה לראות!
הוסף תגובה | |  | |  |
| 1. הפרטי מול הפוליטי
| | | | "המשולש המקראי של אברהם, שרה והגר מקבל פרשנות מעודכנת ועכשווית".
אני דוקא הייתי בוחר להגיד שהמשולש המקראי הזה משוכתב ע"י אורית קימל ולא בצורה מחמיאה ביותר. אני יודע שלכאורה אין מדובר בהצגה פוליטית. אבל מה לעשות, בארץ כשלנו, רווית המתחים והכעסים, עמוסת הרגשות והרגשנות, כל דבר הוא פוליטי. גם שיכתוב של המקורות היהודיים, כמו סיפורי התורה, הוא אמירה פוליטית. מה לא פוליטי בהצגה הפוכה של האתוס הישראלי-יהודי? מה לא פוליטי באברהם (אבינו) אשר אינו מצליח להציל את בנו יחידו, בן שרה אימנו, מעקידה, ולכן עושה הכל על מנת להציל (ומצליח, ככל הנראה) במקומו את ישמעאל (איסמעיל) בן הגר? מפני שלפי הטקסט המקראי, בניו של יעקוב הם היורשים החוקיים של הארץ הזו. אבל לפי אורית קימל, כשיעקוב מת מזמן על המוקד, וישמעאל מוצל ממוות, אולי ייתכן סוף אחר לסיפור הזכויות על הארץ הזו. כן, אני יודע שההצגה אינה עוסקת בשאלות מוסריות על זכותנו לחיים בארץ הזו. כן, אני יודע שההצגה מנסה לגעת באנשים הפרטיים, בדילמות המוסריות האישיות, בכאב האנושי הפרטי שצומח על רקע המצב הפוליטי-מדיני שכאן. אבל הקריצה אל הפוליטי, היא מעבר לרמז דק, היא כמעט כתובה על הקירות של התאטרון. היא נישאת ברמה בכל אספקט של ההצגה. ולכן לומר שההצגה אינה פוליטית זה כמעט ללעוג לצופה הממוצע. כן, התעסקות בערכים קולקטיביים העוסקים בגיבושנו ההיסטורי כעם ואומה, על רקע המצב המדיני-פוליטי בארץ, היא התעסקות בפוליטיקה. גם אם היא מדברת מתוך גרונה של אם שכולה, רופא מיוסר או אם צעירה הדואגת לבנה החולה. המפגש המרגש והדרמטי בין כאב אנושי עמוק, חרדה קיומית, רגשות אמהיים ומוסר כליות על אזלת יד, אינם מנותקים מהמציאות הפוליטית ואינם באים להחליף אותה או לטשטש אותה.
מוזר עד כמה שזה ישמע, ההצגה תלושה מהמציאות. אני מאד מתקשה להאמין לקיומו של מנתח-לב נוירוטי ומבולבל כל-כך הנכנע למניפולציות רגשיות. אני מאד מתקשה להאמין שקיימת אישה חרדית, עקרה, שמקדישה את זמנה ומרצה להצלת חיים של ילד פלסטיני. ואני עוד יותר מתקשה להאמין בקיומה של צעירה פלסטינית הנופלת בבכי תמרורים לזרועות אישה חרדית זרה לה. ואולי דווקא התלישות הזו מהמציאות, היא זו שמחדדת את האמירה הפוליטית של ההצגה. ודווקא בפן האנושי, שאליו מכוונת היוצרת, אין היא מצליחה ממש לגעת. חוסר האמינות של הדמויות אינו מאפשר הזדהות אמיתית עם תחושת הכאב, החרדה, הדאגה והאחריות. חבל.
לכו תראו ותשפטו בעצמכם.
הוסף תגובה | | | | |
|
|
|
|