 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
אוניברסיטת תל אביב |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מאת: ליליאן אטלן
בימוי: אביבית שקד
דרמטורגיה ופיתוח רעיונות: הגר רענן
מוסיקה מקורית: דיאנה רוזנברג
עיצוב במה ותלבושות: יפעה גניאל
עיצוב תאורה: אורי וייס |
|
|
|
|
בשעת חיסול הגטו, בעוד חיילים משלחים אש ברחובות על מנת לתפוס את אחרוני המסתתרים, עולים מן הביוב ארבעה ילדים ובובה, המייצגת ילדה שמתה. הילדים נתפסים, ומועלים למשאית שיעדה "בקעת העצמות". יחד איתם עולה חייל אחד, שבוחר לחלוק עימם את גורלם. בנסיעה האחרונה הזאת הם משחקים, יחד, את החיים שלא יהיו להם.
במהלך הנסיעה מתמודדים הילדים עם החייל המוזר שהצטרף כאורח לא קרוא לנסיעתם, עם פחד המוות, הרעב התמידי, הקור, טלטולי הדרך ופחדיהם האישיים. דרך משחקים ב"נדמה לי", ובעזרת התיאטרון, הם חולקים את חוויות העבר והעתיד שלהם בכדי למצות את זמנם הקצר על האדמה עד תום. הם מתבגרים ומזדקנים- אך גם נשארים תמיד ילדים.
ההצגה הינה תוצר של עבודת תחקיר, מפגשים עם ניצולי שואה ואיסוף חומרים ועדויות המשולבים במופע. יחד עם זאת, אין זו "הצגת שואה"- אלא הצגה המתמקדת במימוש החיים בכל תנאי. הם מנסים לחיות כל עוד אפשר, בתמימות, למרות שתמימותם גוועה ברעב, טבעה בביוב ונשרפה באש. קורבנות המסרבים להתנהג כקורבנות, ילדים שאיבדו הכל חוץ מאת הרצון לחיות ולנצח את הפחד.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|