|
|
|
 |
בית הספר בית-צבי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מאת: לוסי גנון
תפעול תאורה: רות ויטל
בימוי: אלון טיראן |
| משתתפים: שי ארזואן , שחר פרץ, אביגיל ערמון , מיכל פוליצר, הילה ספורטס, דבי יבלונקה , אבי עדווי, עומרי גילאון, דניאל סליצר |
|
|
|
|
מחזה עטור פרסים העוסק במהות החופש. "הטום של עכשיו, הטום שהיה, והטום שתמיד יהיה" - סיפורה של משפחה שכל מעגל חייה נע סביב הטיפול בטום, צעיר הסובל משיתוק מוחין חלקי ומרותק לכיסא גלגלים בביתו.
השגרה הקטלנית משתנה עם בואו של עובד סוציאלי חדש - "זוג הנעליים האורטופדיות החדשות..."
בהשתתפות שחקני השנה השלישית.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (6 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 6. חובה לראות! מקווה שיעלו
 | |  | | את זה פעם נוספת.
הצגה חשובה,פיוטית,עם מסרים חזקים.מומלצת לכולם.
הוסף תגובה | |  | |  |
| יואל משיח , נתניה (06/07/2008) |
| 5. ......
| | | | הצגה יפה ומרגשת.
אהבתי מאוד את המשחק של שי ארזואן.
וכמובן של- אביגיל, הילה, אבי
ועומרי, שהיו גם טובים מאוד.
אי אפשר שלא להתרגש....
הוסף תגובה | | | | |
| 4. מחזה פסימי ועצוב שנכנס לתוך הורידים
| | | | נכות במשפחה היא דבר קשה ומעין טרגדיה. אבל יש שוני מסויים בין נכות של הורה לבין נכות של בן. בסרט `הפרפר ופעמון הצלילה` ראינו נכות (שדי דומה חזותית לנכות של טום) אבל היו בה גם צדדים אופטימיים של אהבת הילדים את ההורה שהפך למשותק וגם העובדה שלמרות הנכות היה עבר לנכה (עיתונאי מפורסם) והוא הצליח לתקשר עם העולם (באמצעות המצמוצים) ולרשום כך ספר. אבל גם בסרט הזה היה קטע בולט שהאבא הזקן של העיתונאי המשותק לא יכול היה לשאת את סבל בנו ולא בא לבקרו. אני מכיר מישהי (שיש לה ילדים) שפקדה אותה מחלה ללא מרפא אחרי שהוריה מתו והיא אמרה שטוב שהם מתו קודם למחלתה. בהצגה `העיקר שטום בסדר` יש הצצה לחיי משפחה כזו שבכלל רצתה להיות אחרת (כמו כל המשפחות במצב הזה). בהצגה מורגשת הנתינה ללא גבול לילד והפחד להנות כשהילד סובל וגם מורגש חוסר האמון בגופים הממסדיים ובגורמים הסוציאליים שבאים ברוח חיובית של מושיעים ונוטשים בקול דממה דקה. השחיקה הנוראית במשפחה מוצגת לעיני הקהל שמתקשה לשפוט. הציבור בדרך-כלל חושב על נכים במושגים של מוסדות שיקום, הוסטלים ושירותי רווחה, אבל שוכח לראות את המשפחה הסובלת הנושאת בנטל, באשמה, בכעס (הכנראה מוצדק) ובהרגשת הקורבן. המחשבות הרבות `מה יקרה עם הילד כשאזדקן ולא אוכל עוד לטפל בו` יכולות להרוס גם את החזקים נפשית. זו הצגה חשובה המראה מציאות אכזרית והשחקנים נתנו ביצוע יפה ומכל הלב. אבי עדווי ומיכל פוליצר העבירו את הרגשות בצורה משכנעת ביותר וגם שי ארזואן נתן דמות אמינה מאוד של נכה. לצורך האיזון והאופטימיות מומלץ למי שצפה (וגם למי שלא צפה) ויש לו בעיה אישית או משפחתית של נכות לקרוא את הספרים של ויקטור פראנקל.
הוסף תגובה | | | | |
| 3. ביקורת נוספת-העיקר שטום בסדר-בית צבי
| | | | תיאטרון בית צבי מציג את המחזה "העיקר שטום בסדר"מאת המחזאית הבריטית לוסי גגון שהפכה למפורסמת בשנות השמונים המאוחרות בזכות מחזה זה .היא היתה בין השאר קודם לכן עובדת סוציאלית וכך בתפקידה זה היתה עדה לסבל של משפחות בהן יש ילד נכה בכל צורה שהיא.
הסופרת מציינת שדמות העובד הסוציאלי -סטיבן במחזה אינה היא עצמה.
המחזה מטפל בצורה רצינית ביותר ונוגעת ללב בבעיה שנתקלים בה משפחות רבות והשרות הסוציאלי המטפל בה כאשר יש במשפחה בן משפחה נכה כרוני.
טום הוא פגוע מוחין. אינו מדבר .אינו יכול לדאג לעצמו ואינו יכול לתקשר עם הסביבה.הוא בן 24.
כאשר היה בן 13 חודש נולדה לו אחות.
המשפחה טיפלה בו היטב ,בצורה מסורה לדעתה אך זמן הרב של הטיפול מעייף ומיאייש .
הטיפול שמטפלת המשפחה בטום הוא בלי להראות לו רגש של אהבה,רגש חם,רגש של התחשבות במצבו.
אמנם טום אינו מדבר אך נראה שהוא מרגיש משהו, שעדיין יש בו את התחושה הנכונה.
כל חיי ההורים מיום היולדו של טום סובבים בטיפולו שלדעתם זה יעודם.
לאחר זמן כה רב של טיפול יום יומי הם אינם מצליחים להתמודד עם המצב .הם מותשים.הן אינם רוצים לקבל עזרה מעובד סוציאלי או כל עזרה אחרת כי זה בנם ולדעתם הם יכולים לתת לו את הטיפול הטוב ביותר.
העובד הסוציאלי מבחין בסימנים של התעללות בעורו של טום .הוא אמנם מבין את המצב של המשפחה אך מבין גם את הצורך לדאג לטום ולצרכים שלו.
האמא מעמידה את עגלת הנכות בה הוא נמצא כל הזמן במצב של קבע מול הקיר וטום נאלץ לראות רק זוית זו.
היא אינה מאפשרת להזיז את העגלה כך שטום יראה גם את אור השמש ,הגינה,הטבע בחוץ.
האם יש בזה רמז שהיא מתבישת בו ,אינה רוצה שהחוץ יראה אותו או אולי היא מעונינת לבודד אותו מהחוץ כדי לשמור אותו לעצמה בלבד.
האב למרות שטוען כי אוהב את בנו כועס עליו מדי פעם וכעס זה נראה על גופו של טום בצורת סימנים כחולים.
ההורים אינם מוכנים לקבל את העזרה המוצעת להם או לפחות לצאת לחופשה כל שהיא.
הבת היא היחידה הרואה את המציאות כפי שהיא .היא רואה את יחס ההורים אל טום. הם אולי אוהבים אותו אך לא נתנו לו אפילו פעם אחת נשיקה,חיבוק או ליטוף מענג.
הם נותנים לו את האוכל אך רק מה שלדעתם טוב כגון דייסה בלבד ולא אוכל חתוך מוצק טעים ומגוון יותר.
האם זה בא מתוך דאגה,רוע לב,או אולי לחסוך מעצמם טירחה מיותרת.או אולי חושבים שזה הטוב ביותר לטום.
בחום והאהבה שהבת נותנת לאחיה הם רואים דבר חריג לא מקובל ולא נאה אולי גלוי עריות.
אהבת הבת אל אחיה היא כנה היא של אחות אל אחיה ללא כל כונה נסתרת.
לפי סטיסטיקה שקראתי רבות הן המשפחות שאינן מוכנות לקבל עזרה מהעובד הסוציאלי .
הן חושבות שבאפשרותן להתמודד במצב הקשה ולתת את הטיפול הטוב ביותר לנכה האהוב אך מתברר שבסופו של דבר טיפול כזה מתנקם בנכה עצמו. הוא אינו משוקם.מצבו אינו משתפר גם במקרים שזה אפשרי וזה גורם סבל מיותר הן לנכה והן למשפחה.
הצגה קשה,מרגשת מבוצעת היטב על ידי כל המשתתפים בה וכדאי ביותר לראותה.
התפאורה-זאב לוי נאה ביותר. היא מראה פנים של בית בצורה מדורגת בה יש חדר לכל אחד מבני המשפחה.
למרות ריבוי החדרים יש מרחב פעולה לכולם ולא מורגשת צפיפות על הבמה.
בצד הבמה הוצב שולחן של העובד הסוציאלי.
הבימוי מצויין.הוא קיצבי וזורם,ריאליסטי ביותר.התפאורה מאפשרת לו להראות כל מה שכל אחד מבני המשפחה עושה בבית. ההדרכה שקיבלו השחקנים מעולה.
טום-שי ארזואן אינו מדבר . נמצא על הבמה לאורך כל ההצגה ועל כסא גלגלים ולא רק זאת אלא פניו ,פיו,ידיו וגופו מעוותים בצורה ריאליסטית ביותר המעוררת כבוד לשי. תפקיד קשה הן מבחינה פיזית והן מבחינה רגשית והוא מתמודד איתו בצורה מושלמת ויפה ביותר.הוא נותן משחק מעולה בתנועות של איש נכה פגוע מח.
צ`רלי -אחותו משחקת משחק יפה, מרגש מלא חום אהבה וטבעיות.חושבת על אחיה בן ה24 "התקוע" בגיל זה עם אבא ואמא.כאשר סוף סוף הוא מוציא מילה מהפה הוא קורא לסטיבן ולא לאבא או אמא.אהבה של אחות כמה שהיא מסורה אינה יכולה להספיק ואינה תחליף לאהבה של אמא.
וויני-האם- הילה ספורטס משחקת טוב ובחינניות אך משום מה בכל פעם שרואה אני אותה בהצגות שונות מרגיש אני שיש משהו בתנועותיה העושה את משחקה כאילו לא אמיתי -תיאטרלי. יש בתנועותיה מלאכותיות מסוימת .תנועותיה חדות מדי ,לפעמים מקוטעות.צורת הדיבור לפעמים לא טיבעית וזה בפוגם באמינות הדמות המשוחקת.
הבת באה בטענות אל אמה כי לא נתנה לטום חום אהבה אלא רק טיפול אולי מתוך רחמים אך לא מתוך אהבה.
ג`ק -האבא אבי עדווי-שחקן אופי נהדר שתענוג לראות את ביצועיו.הוא אומר על הולדת טום כאילו ותקעו לו חרב כשראה אותו וידע את מצבו.למראית עין רוצה לתת לבנו קצת פרטיות וכבוד עצמי.הסוף הוא שהוא נשבר ומוצא פתרון-שיהיה סוף שיגמר כל הסבל. אינו מבין איך זה קרה שהוא והמטפל הפכו להיות אויבים.
סטיבן-העובד הסוציאלי-עומרי גלאון שיחק את המטל עליו היטב.הוא יודע שכשיש ילד נכה במשפחה כל המשפחה נכה.
למרות רצונו אינו מצליח לתקשר עם המשפחה.הצעתו היא להשאירו לטיפול השרות ולהמשיך בחיים שלהם אך אין שומע כי הדבר היחיד שיש למשפחה זה טום.
נשאלת השאלה מה עדיף האם טיפול מסור לדעתם של ההורים או טיפול מחוץ לבית כדי לשחרר קצת את ההורים מהדאגה והלחץ.
לראות או לא לראות:הצגה מרגשת,יפה,אנושית וחובה לראותה גם ע`י עובדים סוציאליים,משפחות בהן יש מקרה דומה וסתם אוהבי תיאטרון טוב.
נכתב על ידי elybikoret , 3/7/2008 00:34
elybikoret@gmail.com
הוסף תגובה | | | | |
| elybikoret , תל אביב (03/07/2008) |
| 2. ביקורת מחזה: העיקר שטום בסדר
| | | | ביקורת מחזה: "העיקר שטום בסדר" – כיצד מתרסקים חייה של משפחה מטופלת בבן הסובל משיתוק מוחין- בית צבי, ר"ג
מאת חיים נוי
כיצד מתרסקים חייה של משפחה המטופלת בבן הסובל משיתוק מוחין – זהו ציר עלילת המחזה שכתבה הסופרת והמחזאית הבריטית לוסי גנון . המחזה , המוצג בידי צוות מצוין של תלמידי בית צבי, עוסק בטום, המרותק לכסא גלגלים והטעון טיול צמוד, אך הוריו מתעקשים להתמודד עם הסבל בעצמם, מטייחים את העובדות ומונעים מהשרות הסוציאלי לסייע להם בהעברתו למוסד מתאים או אפילו לארגן להם חופשה. רק האחות הצעירה היא הדמות המציאותית במשפחה הכבולה בשגרה קטלנית ושהסוף מעורר הגיגים נוגים אודות מעגל חייהם של משפחות רבות הנתונות במצבים דומים. הטיפול המסור מדי של ההורים חושף עובדות מצמררות של התעללות מצד האב שכשל כוחו אך הוא לא מודה בכך. הוא רוקח גלולות מרדימות ומרגיעות לאשתו ונוטל בעצמו מרקחת קטלנית , מותיר את טום זועק את כאבו לחלל העולם המצמרר שבו הוא נתון.
אבי עדווי בתפקיד ג`ק, אביו של טום מפגין משחק דרמטי מעולה, שברו מטויח בידי הומור כואב ודואב. אבי הוא שחקו מעולה המזדהה עם הדמות ומעביר לצופים את רגעי השבר והחסד , הקורעים את עולמו לגזרים.
דבי יבלונקה כוויני, אימו של תום, משחקת להפליא. היא כשרונית וממחישה דמות של אישה הספונה בעולם הזוי הסובב את משפחתה המצומצמת ואת בנה . דבי היא שחקנית דרמטית משובחת ועליה ניתן לומר שהיא ממשיכה את מסורת משפחתה.
מיכל פוליצר, כאחותו של טום, צ`רלי היא שחקנית נפלאה ומצוינת, האדם השפוי אולי במשפחה האומללה והרואה באחיה, יצור אהוב הזכאי לתשומת לב, אהבה, ומסירות. מיכל היא שחקנית מעולה שמצליחה להעביר את התפקיד בצורה מעוררת כבוד והערצה, שובת לב וקורנת, גם בזכות החיוך הנהדר שלה.
דניאל סליצר כסטיבן העובד הסוציאלי מגיש משחק טוב ונאמן לרוח המחזה, כאיש שחושף את ההתעללות של האב בבנו הנכה. שי ראזואן בטום, אינו מדבר , למעט מלמולים שהם בהחלט עם פשר ומבטאים את הגיגי ליבו הכמוסים לעין כל אך חשופים למאורעות שהוא חווה על בשרו. משחקו הוא אמין וטוב ומעורר חמלה, אך גם כבוד.
להצגה שני קאסטים ובהם נוטלים חלק גם שחר פרץ, אביגיל ערמון, הילה ספורטס ועומרי גילאון.
הבימוי הוא של אלון טיראן שהשכיל להעביר את רוח המחזה הכואב הזה.
האכסניה באולם אהוד מנור בתיאטרון רמת גן הייתה קצת לקוייה, גם בשל הצפת ריח ביוב עז וחום מעיק באולם בשל אי הפעלת מיזוג האוויר. היו רק כמה מאווררים.
חיים נוי, עיתונאי, לשעבר העורך הראשי ומנכ"ל סוכנות החדשות עתי"ם, עורך ראשי של סוכנות החדשות הבינ"ל IPA , מבעלי חברה בינ"ל לתקשורת, יח"צ ועיתונות, מבקר מופעים.
הוסף תגובה | | | | |
| חיים נוי , ר"ג (29/06/2008) |
| 1. מדהים!!
| | | | ראינו היום ולא הצטערנו...
הצגה מרגשת ונוגעת ללב. סיפור קשה שחודר ללב של כולנו. צוות שחקנים יוצא מן הכלל. מומלץ!
הוסף תגובה | | | | |
| אליעזר שומרוני , (27/06/2008) |
|
|
|
|