|
|
|
 |
המרכז לתיאטרון עכו |
 |
|
|
|
| |
|
מות הדרוויש - יריית ההמשך |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים מבצעים: סמדר יערון , רן בן דרור
מוזיקה: אלון שניידר
תאום אמנותי: ג'קי שמש
תחקיר ועריכה: ריטה לונדון , סמדר יערון
דרמטורגיה: אסנת שנק-יוסף |
|
|
|
|
מפגש של רקדנים ואובייקטים מכאניים
מפגש מרתק ומתריס בין מחול ואנסמבל צעצועי מלחמה המונעים בבטריות ושלטים אלחוטיים. המחול מוצא מהקשרו המקובל, המיידי והמוכר וממוקם בתוך זירת מלחמה לכאורה משחקית, שבה מטשטש הגבול בין משחק וסכנה, ומשמש בסיס לפיתוח ערב מחולי ולעבודה של שני רקדנים בינם לבין עצמם ובין צעצועים מתניידים. נקודת המוצא היא החוויה האישית, הטוטאלית, המוצאת ביטוי בלתי צפוי בהקשר החברתי הרחב.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (1 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 1. יצירה מטלטלת!!!
 | |  | |
לא סוד גדול שכשאני שמה פעמיי מן המרכז לכיוון תיאטרון עכו אני יודעת מה החומרים בהם אצפה,
מכירה את האנשים מהם קורצו החומרים-עדיין בכל פעם יוצאת נסערת מה"איך" ומכמה עוצמות יש לסגנון היצירה הזה, אינטימי, משתף קהל, בוטה, מסתכל אל תוך העיניים. עוצמות שמטפטפות מרגע ההשתתפות בחוויה התיאטרונית הזו ועוד ימים ארוכים אח"כ.
מות הדרוויש. כן ,עוד יצירה של סמדר יערון. כן עוד הפעם פלסטינים, יהודים, שואה, כן עוד שיחה עם מבקרים שאולי ישאלו את בקול צפצפני עד מתי... ואני שם יושבת ושואלת את עצמי.. מה זאת אומרת עד מתי??? עד מתי נמשיך לחיות בפחד? עד מתי הכיבוש? עד מתי נתרחק לצד השני של האוטובוס מפחד להתפוצץ? עד מתי אצטרך להיקרא "שמאלנית" רק מפני שאני רוצה לתקשר עם אנשים גם עם הם פלסטינים? עד מתי יוציאו אנשים מהבתים שלהם כי היינו כאן לפני תקופת הדינוזאורים? עד מתי אנשים יעצמו עיניים,עד מתי? זאת בדיוק השאלה! עד מתי???
במה, סמדר,צעצועים, כ"כ שקוף כביכול, חיילים מצעצוע, מסוקים מצעצוע, ים של מכוניות מלחמה, תותחים מצעצוע... שני רקדנים בני אנוש, חיילים, או חייל אחד והשני לא בדיוק...הצעצועים נראו כמלאי חופש לעומת החייל האנושי המובל המציית הא הא הא.נראה שכל ניסיון לנתח את היצירה הזאת רק יעשה לה עוול, אני בוחרת לעצור זאת ולדבר את חוויותיי האישיות בעקבותיה, כי יצאתי נסערת מזיכרונות וכי טיבה של היצירה הוא החוויה, המילים רק מזיקות לה.
נזכרתי בחברה שיש לה שני ילדים ועולל קטן עוד יותר. נזכרתי כמה הוא אוהב שאני מביאה לו רובה עם לייזר, נזכרתי בשיחה לאחרונה...משהו שהוא שאל את אמא שלו על מתי יהיה חייל, משהו שאמרתי לה על כך שתגיד לו שהלוואי שכשיגדל לא יהיו חיילים יותר, התשובה שלה- שהוא דווקא אוהב להיות חייל ושזה בסדר גמור (שילד בן חמש מחכה להלחם). נזכרתי מנגד בשיחה עם אברהים הראפר שאמר שכשהיה קטן זה היה חלום להיות חייל, שהיד, כמו שרוצים להיות שוטר, מורה, רופא. לילדים אמריקאים אין חלומות כאלה.
המון של צעצועים על הבמה, שהם אמיתיים, השוק רווי בהם, ומתוכם בוקעים קולות מלחמה שילד בן 4 נהנה לרדוף אחריהם ואני...אני ישנתי מסוייטת בגלל קולות כאלה בלילות וחולמת איך חוטפים את אחי לעולמים. אנחנו נולדים להיות חיילים, מחכים לרגע הצבא לרגע קבלת הצו, המדים ולרגע לא חושבים כמה נוראית הנורמה הזו! מזל נפל בחלקי שבימי המטווח בטירונות ירד גשם.
והאם על הבמה יולדת את החייל מניקה את החייל והאם הישראלית במציאות מגדלת את בניה ושולחת אותם לצבא לעיתים מאבדת אותם בצבא מתוך החיים ו"חוסר הברירה" ו"חייבים לתרום למדינה" ואולי זו השוואה מצמררת, אבל אנחנו...אנחנו לא יכולים להבין איך האם הערבייה שולחת את בנה להיות שהיד. כי אנחנו אנושיים, כי לנו חיי ערך האדם חשובים. מה את משווה? איך שאני משווה.
והיא שם על הבמה , סמדר, נשיות בים של מיליטנטיות, ואימהות וילדיות גם יחד. שמלת זהב וריקודים מקודשים שבאופן ציני מתחברים לי עם הסתירה של "קידוש החיים" הזה שבשמו אנחנו טווחים, בשמו אנחנו כובשים בשמו ערמות של אזרחים וחיילים הלומי קרב לא ישנים ברוגע בלילה.
למה היא מתעסקת רק בזה?סמדר. איך אפשר להסתכל על המצב בארץ מבלי להתעסק בזה? האישי הזה שפוגש כל אחד מאיתנו בצמתים אחרים . והשירים...תמיד שירי ארץ ישראל שמזכירים נוסטלגיה ומצמררים בו זמנית לנוכח הסיטואציה, פתאום המילים שבשיר מקבלות את הפוקוס הנכון. ובדיוק, בדיוק שהזדמזם בליבי השיר "יוסי ילד שלי מוצלח" הוא התמלמל מפיה ביצירה עצמה. והסתיימה החוויה, אמנם לא קל אך כתמיד ביצירותיה קופאת על כיסאי, ממתינה לעוד , וים של צעצועי מלחמה מהבהבים וצועקים בתוך החושך, מזכירים ימים של פעם ומזכירים כי הרעש הזה עוד לא תם.
pinchi100@gmail.com
הוסף תגובה | |  | |  |
| פנינה רינצלר , תל אביב (24/02/2012) |
|
|
|
|