|
|
|
 |
תיאטרון הסימטה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מחזה ובימוי: מלכה מרין
כוריאוגרפיה: איילה פרנקל
עיצוב גרפי: מיכל יעקבי
מוסיקה מקורית: יוני טל
עיצוב תאורה: יעקב סליב |
| שופטות: רונא זורלא, אלינור פלקסמן |
הופעה ראשונה: מרץ 2015
משך הופעה: שעה
|
|
|
|
יצירה בימתית על פי הסיפור THE YELLOW WALLPAPER (הטפט הצהוב) מאת שרלוט פרקינס גילמן, שמאז פרסומו ב-1892 הפך לאחד הטקסטים המכוננים של המאבק לשחרור האשה.
סיפורה של אישה שהאוטונומיה האינטלקטואלית, היצירתית והרגשית שלה נשללת ממנה בהדרגה על ידי בעלה, ששוכר עבור המשפחה בית קיץ ובאחד מחדריו היא משוכנת, במטרה לכאורה, "להבריא" אותה מדיכאון שאחרי לידה. המרחב המוגבל בו היא כלואה מצטמצם בתודעתה לטפט הצהוב שמכסה את קירות החדר. העיסוק הכפייתי בטפט הצהוב מוביל אותה לשקוע בהדרגה אל תוך עולם פנימי של הזיות, שמסמן את המכאניזם של הכליאה והשעבוד הנשי. בהמשך הוא מגלם בעבור הגיבורה אפשרות למצוא מרחב פנימי של דמיון ופנטזיה, שמוביל לשחרור מקירותיו של בית הכלא שנכפה עליה.
ההצגה פורשת לפנינו את נפשה של הגיבורה כשדה קרב בו ניטש מאבק מר בין שאיפתה לרצות את בעלה, המייצג את הסדר הקיים, לבין העולם האפל, הדוחה, ובה-בעת-המושך של העצמיות היצירתית שלה, שמתגלה בדימוי הוויזואלי רב העוצמה של הטפט הצהוב.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (1 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 1. הטפט הצהוב – רוני בר ששת
 | |  | | גדולתה של יצירת אמנות היא בכך שהיא מעודדת לראות בה מעבר לכוונת היוצר. לטעמי אין לראות במחזה את הראיה המצמצמת של ביטוי פמיניסטי במאבק לשחרור האישה שלא הושלם, אלא הרבה מעבר לכך. את המחזה הטפט הצהוב אפשר לבחון ולסקור ברמות שונות של ביקורת. הוא מעורר לשאול את השאלה על מידת הקשר שבין אמנות לדכדוך לדיכאון או לשיגעון. האם השיגעון מוליד אמנות? אף על פי שיצירותיהם של ניטשה, של ואן גוך, של ארטו ואחרים רבים לדוגמה, אינן מוכיחות מאומה לגבי תבונתו של העולם, בו היחסים הנרקמים והניתקים בין עולם המציאות לבין האמנים, שהוציאו יצירות כאלה מתחת ידם. מישל פוקו בפסקנותו טוען, השיגעון הוא הניתוק המוחלט מיצירת אמנות. אולי אפשר לראות כך את סוף המחזה הטפט הצהוב: הגיבורה מתנתקת מדיכאונה וזוכה לחוויית היצירה האמנותית מכוננת, כביטוי לשחרור ולשלמות. האם מתוך הכאוס שבשבר העמוק יכול האדם לגייס כוחות נסתרים, כדי לשוב ולחיות את חיו בהרמוניה ובשלווה נפשית ופיסית. יש סימוכין בתאוריות פילוסופיות שהכאוס יכול להיות מנוף ליצירת מצב חדש.
מלכה מרין הבמאית והשחקניות רונה זורלא ואלינור פלקסמן סיפקו תוצר אמנותי מרתק ומעניין, בזכות בימוי עשיר בהתרחשות בימתית ובמשחק משובח. המחזה הטפט הצהוב , משאיר הרבה מקום למחשבה. לא בכדי זכה המחזה והשחקניות לתשואות חוזרות ונשנות של הקהל הצעיר.
הוסף תגובה | |  | |  |
| רוני בר ששת , (30/05/2016) |
|
|
|
|