|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
סרגיי בוקובסקי, דור שני לאנשי קולנוע (אביו היה במאי, אמו שחקנית), הוא מבכירי הדוקומנטריסטים של אוקראינה ובפילמוגרפיה שלו חרותים לא פחות מ־50 כותרים. סירטו החדש מנצל בצורה יוצאת דופן את עדויות ניצולי השואה שצולמו במסגרת המיזם של סטיבן שפילברג בין השנים 94 ל־98׳ – עדויות השמורות בארכיון של קרן מכון השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה – ומשלבן יחד עם צילומים שהתקיימו במדינה בערך עשור או קצת יותר אח"כ.
ראינו בעבר כמה וכמה סרטים המנסים לזקק את הכאב לפיסת צלולויד או וידאו בת שעה, שעה וחצי, ולכאורה כמה כבר אפשר לחדש בתחומי תיאור הגהנום? "לאיית את השם" מנצל את החומרים הארכיוניים והחדשים בצורה מושלמת וניתן לומר כי אין כאן טפל; רק עיקר. לא פחות ממיליון וחצי מקרב יהודי אוקראינה נכחדו במשך תקופה לא ארוכה במיוחד וסיפור הטבח בבאבי יאר הוא רק קצה קצהו של הקרחון. בוקובסקי מוביל אותנו לעיירה שפעם אוכלסה ע"י יהודים והיום הם אינם; ישוב שאותו הוא לא מזכיר בשמו המשמש כמעין מציבה עבור מאות המקומות שבהם חיו יהודים בדור של אבותינו ואבות אבותינו עד לפני לא כל כך הרבה שנים. מה שהיה בית כנסת הפך בימי המשטר הקומוניסטי לבניין מגורים ומי שנותרו לחיות בו הם זוג הישישים זלטה וחיים מדניק ששרדו את מוראות השואה ומאז היא חיה איתם. הם לא מדברים, אנחנו רואים שהם חיים תקופה אחרת לגמרי ובסופו של דבר הם יהיו מהדמויות היותר מרגשות שיצא לכם לראות השנה בקולנוע.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (1 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 1. לא נכון! השואה בתודעה הישראלית היא פולנית
 | |  | | ילדי ישראל לא מבקרים בבאבי יאר (קייב) אלא בזאקופנה בפולין קרקוב ווארשה
שם הם לומדים היטב את תולדות העם היהודי.
אבל לא מכירים ולא רוצים לדעת על עם יהודי עצום (אולי אפילו שווה בגודלו ליהדות פולין) שחי באוקראינה. דרך אגב היום הם נקראים על ידי אותם הילדים "רוסים-ישראלים".
עד שלא יהיה שובר קופות מסוג של "רשימת שינדלר" השואה תשאר פולנית...
הוסף תגובה | |  | |  |
| ניצול דור שלישי , קייב (פודול) (09/07/2007) |
|
|
|
|