|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי: מימי פרידמן , לזלי גריף |
הופעה ראשונה: 2007
ארץ מקור: ארה"ב
משך הופעה: 165
|
|
|
|
במשך כמעט שלוש שעות חוקר הסרט שבפנינו בנימי הנימים של מרלון ברנדו, אולי הגדול שבשחקני הקולנוע, ומנסה לרדת לשורש אמנותו ואישיותו. בתנועה מסורתית לאורך ציר הזמן, החל מן הילדות בצלה של אם אלכוהוליסטית ואב שתלטן ששלח את בנו לפנימיה צבאית, דרך לימודי התאטרון בניו יורק וההצלחה הראשונה עלי במות ועד לנסיקה בקולנוע של שנות החמישים ("חשמלית ושמה תשוקה", "חופי הכרך") – הסרט משרטט דיוקן מלא שאינו נרתע גם מצדדיה הפחות מחמיאים של אישיות גיבורו, בוודאי בפרקים המאוחרים יותר של חייו, כאשר שב בגדול לקולנוע בשנות השבעים ("הסנדק", "אפוקליפסה עכשיו"), הפרישות מהמשחק ומן הציבור בשנות השמונים והטרגדיות המשפחתיות של שני העשורים הבאים.
שורה של אנשי מקצוע, מעריצים, במאים, מבקרים ועמיתים באים להעיד כאן מקרוב ובמבט כן ומפוכח על האיש ועל יכולותיו. "הוא היה הסמן", קובע סקורסזה – "היה הקולנוע עד ברנדו וזה שלאחריו". אחרים מספרים על ההומור הפרוע שלו, על המעורבות הפוליטית שתפסה חלק הולך וגדל מעולמו ופרק נכבד מהסרט מוקדש להשפעה המאגית שהיתה לו על נשים. האיש הרי לא היה פשוט, ויותר ממרואיין אחד מנסה לרדת לשורש המורכבות הזו, לנסות ולעמוד על טיבה וסיבותיה. הקריירה של ברנדו מספקת לסרט טעימות ממיטב הופעותיו, וכשאלו באות לצד הארותיהם המחכימות של שלל המרואיינים התוצאה היא "שיר הלל למקצוע המשחק ולברנדו, כדוגמא ומופת לעוסקים בו" (בריאן לאורי, וראיטי).
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|