 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
תיאטרון אוניברסיטת חיפה |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מאת: שימיזו קוניו
תרגום: כנרת נוי
תאום אמנותי: יחיאל אורגל
עיצוב במה: חגית שילוני
תחקיר ועריכה: רותם סירוק
מוזיקה: דורון פריס
ייעוץ מוסיקלי: עודד זהבי
הדרכה קולית: אתי בן זקן |
משתתפים: תחיה סגל, מרטה אגיבייב, אורית עוז , דבי עזרא, מיטל מור, ענבל שחר , נאוה ויינר, ויויאן ג`ובראן
נגנים: דניאל הלפרין - תופים, פסי קאסל - חלילית |
|
|
|
|
רמות מציאות שונות במקביל. המחזה, שהועלה לראשונה בטוקיו ב-1977, מתרחש בחדר הלבשה בזמן העלאת השחף של צ`כוב. ארבע שחקניות חולקות חדר זה, אולם שתיים מתוכן נראות לעיני הצופים בלבד. כל הארבע מחפשות, בדרך זו או אחרת, את זהותן ואת משמעות חייהן, תוך כדי מאבק על תפקידים תיאטרליים. לשתיים מהן קשה להשלים עם תחושת ההחמצה שליוותה את חייהן, והן נאחזות באופן נואש בתקווה. השלישית מתקשה להשלים עם תהליך ההזדקנות הבלתי נמנע ועם הצורך לוותר על תפקיד נינה , ואילו הרביעית נעה בין הזיה למציאות כואבת. הזהות הנזילה של השחקניות נמהלת בזו של הדמויות אותן הן מגלמות, עד שקשה להבחין בין דיבור בחיים לבין טקסט דרמטי. גם ההריגה המתבצעת לעינינו על הבמה מוטלת משום כך בספק: האם היא שייכת לחיים או לתיאטרון?
בעיבוד הנוכחי התווספה לדרמה גם מקהלה של ארבע מראות, השולטות בחדר ההלבשה. לעתים הן משקפות את היושבת מולן ולעתים מתעתעות בה ומציגות מציאות מעוותת. ההחלטה להלחין חלק מן הטקסטים של מקהלת המראות מושפעת, כמו המחזה עצמו, ממסורת תיאטרון ה"נו" היפני. ב"נו", רוחות המתים מופיעות בעולמנו, בציפייה למרק את כאבן ולהגיע לגאולה ולחוויית הרגע הנצחי בסיומו של המחזה. כאן, לעומת זאת, מגיש המחזאי סדרה של רגעים שבורים, געגועים אל זיכרונות שלא יתרחשו, ודמויות נואשות אך נשגבות בתשוקתן למשמעות.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (2 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 2. כל המוסיף גורע
 | |  | | צפיתי בהצגה והייתי מרותקת לכל המתרחש אולם נראה כי תפקידי המראות נסתפחו להצגה ללא כל צורך ברור ומובהק, נראה כאילו נעשה מאמץ לספק תפקידים לכל הסטודנטיות הבוגרות בחוג והדבר נעשה באונס ולא לצורך... נדמה כי להצגה יש קיום יציב ואיתן גם ללא המראות... ניתן היה לעשות דבל קסט ובכך לתת לארבעת השחקניות המגלמות מראות אפשרות לבטא את כשרונן (ניכר היה כי הוא ישנו ) האם כך בנוייה ההצגה או שמא זו תוספת שהבמאית בחרה לפאר בה את יצירתה ???
הוסף תגובה | |  | |  |
| רונית , קצרין (16/03/2009) |
| 1. נשמע מעניין ביותר! (ללא תוכן)
| חיפאי , מחיפה (11/03/2009) |
|
|
|
|