|
|
|
 |
הבימה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
מאת: רונאלד הראווד
תפעול תאורה: דורי פרנס
בימוי: משה פרלשטיין
תעתוק וניהול מוזיקלי: כנרת קיש
תאום אמנותי: שקד וקס
תחקיר ועריכה: ילנה קרליך |
הופעה ראשונה: 22 בפברואר 2001
משך הופעה: שעתיים ורבע כולל הפסקה
|
|
|
|
בבית אבות לזמרי אופרה עורכים, כמדי שנה, מופע מחווה לכבוד יום הולדתו של המלחין ג''וזפה ורדי.
סיסי הסנילית, רג''י המעודן ווילף המחוספס, שלושתם זמרי אופרה ידועים בעברם, יושבים ומדברים על סקס, על אמנות ועל החיים. אלא שאז מגיעה לבית האבות ג''ין, חברה מן העבר הרחוק ודיווה ידועה, המערערת את שלוותם.
סודות מהעבר מבצבצים ונשזרים בהומור, בדינמיקה המשתנה של חברות ביניהם.
מערכת היחסים בין ארבעת החברים עומדת במבחנים קשים, כשהם מחליטים לשחזר את ימי הזוהר שלהם ולשיר במופע המחווה את הקוורטט של "ריגולטו"
הערה בעניין "יום הולדת לג''וזפה"
מאת רונאלד הארווד
לפני כעשרים וחמש או שלושים שנה ראיתי בטלויזיה של הבי.בי.סי סרט דוקומנטרי שהותיר בי רושם עמוק. הוא נקרא "קאזה ורדי". בצוואתו הביע ג''וזפה ורדי משאלה כי ביתו שבמילנו יעמוד לרשותם של זמרי אופרה שפרשו, והסרט מאפשר הצצה לחייהם. זה היה מרגש, מצחיק וכובש.
דיירי ה"קאזה ורדי" יצגו קשת רחבה של העולם האופראי. חלקם היו כוכבים, חלקם בעלי מקצוע טובים ואחראיים, ואחרים, זוהרים פחות, חברי מקהלה ומחליפים. דבר אחד, על כל פנים, היה משותף לכולם, והוא הכרת התודה למיטיבם. מדי שנה, ביום הולדתו, ב- 10 באוקטובר, הם ערכו קונצרט לזכרו. בקולות שתוקפם פג מזמן, הם בצעו את המוסיקה הנפלאה של ורדי למופת. נראה, כי לא חשוב שעל פי רוב קרקרו, צרצרו ולא הצליחו להגיע לתוים הגבוהים. הם שרו כאילו היו שוב בשיא כוחם ולבלובם; למעשה, כשהתבוננת בהם נראה כאילו השנים מתמוססות ואתה נכבשת על ידי כנותם ולהטם. הם האמינו באשליה שהזמן לה בילה אותם, ואמונה זו עברה למאזינים.
מעולם לא שכחתי את חווית הסרט הזה. חשבתי עליו לעיתים קרובות ושנים מספר לאחר מכן, אינני זוכר בדיוק מתי, רשמתי לעצמי: "רעיון למחזה: בית אבות לזמרי אופרה זקנים, לסיים ברביעיה מתוך "ריגולטו". חייהם של אמנים מבצעים מזדקנים – זמרים, שחקנים, רקדנים – ריתק אותי מאז ומתמיד. לזמרים ולרקדנים במיוחד יש קריירה קצרה יחסית. האם הצליחו לחסוך די בכדי להנות מזיקנה נוחה ומכובדת? האם עברם חשוב להם יותר מן ההווה? ומעל לכל, כיצד הם מסתדרים כשאינם יכולים עוד לבטא את הכשרונות שהיו פעם כה מרכזיים בקיומם?
אמרתי פעם שכותבים אינם בוחרים את הנושאים שלהם; הנושאים בוחרים את הכותבים. רעיון זה מזכיר דבר שאמר המנצח וילהלם פורטוונגלר כשנשאל מדוע אינו נותן סימן ברור לתזמורת בהתחלת היצירה. פורטוונגלר אמר, "תזמורת צריכה לנגן כשאין לה ברירה". הגיע הרגע שבו עולמו של "יום הולדת לג''וזפה" השתלט עלי ואי אפשר היה לברוח. ונדמה לי כעת שהדחף לכתוב את המחזה נבע אולי מרעיון מוזר שגם אותו כבר הבעתי בעבר: שאני רואה את העולם כמצחיק עד-אין-שאת ועצוב עד-אין-שאת. איני יכול להימנע מלחוש ש"יום הולדת לג''וזפה" אינו אלא השתקפות נוספת של זוית אישית זו של ראיית העולם.
נ.ב.: ישבתי בהצגת הבכורה של ההפקה שנעשתה במילנו בשנה שעברה. בקהל נכחו כמה מדיירי ה"קאזה ורדי". פגשתי אותם לאחר מכן. הם נראו מסבירי פנים ומרוצים. אחד מהם, טנור בעל שם לשעבר, אמר לי משהו באיטלקית שתורגם לי בערך כך "זה כן דומה, וזה לא דומה. אבל ככה זה אופרה". אבל כמובן יכול להיות שזה היה פשוט תרגום רע.
נכתב עבור צופי הבימה,
לונדון, ינואר 2001.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|