 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
קולנוע תיעודי |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| בימוי וצילום: אלכסנדר נאנאו |
הופעה ראשונה: 2009
ארץ מקור: רומניה
משך הופעה: 60 דקות
|
|
|
|
יון ברלדאנו חי בזבל יותר מעשרים שנה. הוא התמקם בחדר האשפה של בניין מגורים ענקי בבוקרשט, עשה קצת עבודות עבור אב הבית ובעיקר שתה אלכוהול. ואחרי יותר מעשרים שנה התברר שהוא גם אסף מגזינים ישנים, גזר מהם תמונות, בעיקר של כוכבי קולנוע, ויצר קולאז'ים מופלאים ומלאי הומור.
כשהחלו צילומי הסרט בשנת 2008, יון בן ה-62 עדיין גר על המזרון ליד פחי האשפה, עם בקבוק ביד אחת וחתול חוצות ביד השנייה. אבל בעל גלריה כבר גילה אותו וניסה לשכנע אותו להתקלח ולהתגלח, להחליף בגדים ולעבור לגור וליצור בדירה ששכר עבורו. זה לא היה קל, ואחרי כמה חודשים האמן המצליח חזר לחדר האשפה.
אבל לקראת סוף הסרט יון כבר התמסד: הוא פיכח, הוא יצא לבקר לראשונה את אחיו בכפר שאותו עזב בגיל 20, הקולאז'ים שלו הוצגו בבוקרשט, בלונדון ובבאזל והוא יכול לצחוק: הוא מביט אל הבניין שבו בילה - בחדר האשפה - את כל השנים האחרונות, ואומר למצלמה: "עכשיו אני יותר עשיר מכל הדיירים ביחד".
רומנית, תרגום לעברית.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|