|
|
|
 |
קולנוע אסייתי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: קתרין דוסאר , אנייס סנמאוד, ריתי פאן , מסר פרום
בימוי: ריתי פאן |
| משתתפים: פנג פאן , צ´האנג בופה , יין הואן , קב רותה , תן נאן דואן |
הופעה ראשונה: קמבודיה, 2005
משך הופעה: 85 דקות
|
|
|
|
בקמבודיה של סוף שנות ה-70´, שנות השלטון המסוייטות של פול פוט, נפגשו מרבית אישי התרבות של המדינה, בהם מיטב שחקני התאטרון הלאומי, עם כוחות הביטחון. במרבית המקרים התוצאה היתה קטלנית. בניין התאטרון דווקא שרד ונערכו בו מפגני תעמולה של השלטון. אחרי שטרור החְמֶר רוּז´ חלף מהעולם, הבניין נשרף. גם עתה, עם השיקום הכלכלי הפוקד את המדינה, המקום עדיין עומד בשיממונו, מצבה לתרבות שאבדה ושאיש כמעט לא מבקש לחזור אליה.
כמי שחתם כבמאי על ´אנשי האורז´, הפיצ´ר הקמבודי הראשון שנוצר לאחר מלחמת האזרחים הארוכה, ריתי פאן יודע כי לתרבות יש תפקיד ראשון במעלה בעיצובה של אומה. התאטרון השרוף מעניין אותו לא רק כאתר הסרטה מפתה, לא רק כפריט היסטורי אבוד אלא גם כאלגוריה למצבה של מדינה השרוייה בעיצומו של תהליך ההתאוששות כלכלי. כמו בכל מקום, גם כאן גס ליבם של מי שבראש מעייניהם עומדים מאזנים כלכליים בשיקומם של נכסי תרבות מסורתיים. הסרט נע על שני מישורים המצטלבים זה בזה: תיעודי ועלילתי. הנראטיב מובל דרך עדויות, אמיתיות ומבוימות, של מעט השחקנים שנותרו בחיים. אלה עדיין מגיעים לבניין הנטוש, מעבירים שעורי מחול תחת התקרה החסרה, אך תשומת הלב של בני עמם הוסטה כבר מזמן לכיוונים אחרים. הזיכרונות הנעימים מימי הזוהר ורגשות האשמה על הישרדותם, הופכים את השחקנים לרוחות רפאים הצפות בכאב בהווה. "משהו בנו - כבוד, זהות - נרקב. אחרי טבח העם עלינו לשקם את הזיכרון הלאומי" (ריתי פאן).
חמר, כתוביות באנגלית
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|