קולנוע - זליג

תגובת גולשים (1 תגובות)

1. "זליג"


	במרכז הסרט הקומי "זליג" (וודי אלן, 1983) ניצב לאונרד זליג, פקיד ניו-יורקי יהודי כבן 35. זליג, מעין זיקית אנושית, מסוגל לשנות את התנהגותו, את חשיבתו ואף את מראהו, בהתאם לאדם עימו הוא נמצא או קבוצת האנשים שבסביבתו. הסרט מלווה בראיונות עם אנשים שלכאורה הכירו את זליג ומנסים לשפוך אור על התופעה, ביניהם, הסופר סול בלו ("זליג משקף בקיצוניות את סיפורם של המהגרים שרצו להיטמע בכל מחיר בחברה האמריקנית") והפסיכואנליטיקן ברונו בטלהיים ("בעיני זליג הוא הקונפורמיסט המושלם"). בשלב מסוים, כשזליג חש כי אנשים מסביבו מתחילים לשוחח על התנהגותו הוא מפסיק להגיע לעבודתו ונעלם אף מביתו. הוא מוכרז כנעדר. השכנים יודעים לספר כי זליג היה "איש קטן ובודד". לבסוף הוא מאותר ומועבר לידי הפסיכיאטרית יודורה פלטשר. בטיפול היפנוזה זליג חושף את עברו: בן זקונים לשחקן יידיש כושל שמנישואיו השניים נולדו שלושה ילדים, ביניהם זליג. הנישואים השניים של האב אף הם לא עלו יפה ולוו במריבות אלימות (באזור התעשייה הסמוך התלוננו על הרעש). כנער הוא סבל מהצקות של אנטישמים וכשחזר לביתו הדל לדרוש ניחומים, נטו ההורים להסכים עם טענות הילדים שהציקו לו. לעיתים תכופות הוא נענש על ידי הוריו ונכלא כחפץ בארון. על ערש דווי מספר האב לבנו כי החיים הם סיוט חסר פשר. פלטשר בטיפול: "למה אתה הופך להיות דומה לאדם שעימך?" זליג: "זה בטוח להיות כמו האחרים – אני רוצה למצוא חן". פלטשר: מתי התחלת להתנהג באופן כזה? זליג: "בתקופת בית הספר. התביישתי לספר שלא קראתי את מובי דיק, אז העמדתי פנים שקראתי". זליג מגלה שבבגרותו החלו התהליכים של ההידמות לדמות שמולו להתרחש באופן אוטומטי. "כפי שחנן הטבע את הזיקית ביכולת לשנות צבע כדי להתגונן מסכנות כך זליג מגן על עצמו והופך להיות הדמות שעימה הוא נמצא", מסבירה פלטשר ומשתמשת בשיטה דו-שלבית לריפוי: בשלב הטראנס נבדקת אישיותו ומעוצבת מחדש. במצב העירני הוא מקבל סביבה בטוחה ואוהבת להתנסויות, בשילוב יחס חיובי ללא תנאי. ואכן, תוך מספר חודשים זליג הופך מזיקית לדעתן חסר פשרות - מה שגורם לפלטשר להמשיך לכוונן את אישיותו עד אשר היא מגיעה לאיזון בו זליג מגלה יותר שליטה ומביע את דעתו במידה כזו שמאפשרת לו אדפטיביות מוצלחת לחברה שסביבו. בהמשך, "זליג החדש" מציע לדר` פלטשר נישואין וזו נענית לו ברצון. 2. אבחנה על ציר II ב-(2000) DSM-IV-TR: הגדרה כללית - דפוס מתמשך לא גמיש ולא מסתגל, שגורם לליקוי ניכר בתפקוד או למצוקה אישית. בהקשר זה מעניין לציין כי זליג הוא דמות גמישה באופן קיצוני, אולם ניכר כי ההתנהגות של זליג מהווה דפוס מתמשך שאין בו גמישות ואף ההסתגלות, וזו נובעת מחרדה (זליג: "זה בטוח להיות כמו האחרים"). למעשה, זליג מספר כי התנהגות זו הפכה בבגרות המוקדמת לאוטומטית, כתוצאה מההתעללות הנפשית והפיזית בילדותו. כפי שמסבירה דר` פלטשר, בבסיס התנהגותו של זליג קיימת מצוקה וחרדה גדולה ("אני כלום, אני נופל – תפסי אותי", מתחנן זליג בטיפול) וזליג כדי להתגונן ממה שנתפש בעיניו כמסוכן הופך באופן אוטומטי זהה כמעט לדמות שעימה הוא נמצא. בהקשר לתפקוד, הנתונים בסרט מציגים תפקוד לקוי לכאורה – יחסיו עם אנשים מידיים וארעיים והוא קוטע לפתע את רצף חיו ונעלם מהעבודה ומביתו ללא כל הודעה. בהמשך מתגלה שהוא נמלט מעבודות אקראיות נוספות וממערכות יחסים אינטימיות קצרות. קריטריונים ספציפיים: א. דפוס מתמשך של התנסות פנימית והתנהגות הסוטה במובהק מציפיות התרבות שאליה שייך האדם, תוך ביטוי של לפחות שניים מהתחומים: קוגניציה, רגש, תפקוד בין-אישי, שליטה בדחפים. זליג מכונה הקונפורמיסט מושלם ובכך פונה לקיצוניות במקום לממש איזון בין ציות לציווים חברתיים ובין מימוש צרכיו. מבחינת קוגניציה זליג כזיקית אנושית מזדהה ומאמץ באופן קיצוני את הלך המחשבה של זה שבחברתו הוא נמצא. באופן ברור הוא נמנע מלחשוף את דעתו. מבחינת הרגש, לא מדווח כיצד זליג חש בעת יישום התנהגות הזיקית, אולם כשזו נמנעת ממנו הוא חש חסר ערך ונראה מדוכא ומבולבל. ניכר כי הוא אינו שולט בדחפים המניעים את התנהגות הזיקית שלו. (ב) מדובר בדפוס מתמשך מעבר למצבים אישיים וחברתיים – התנהגות הזיקית היא עקבית לגבי כל סיטואציה חברתית המתוארת בסרט. ללא מנגנון זה שממלא אותו תכנים שונים, זליג חש ריק וחסר ערך. (ג) הדפוס המתמשך מוביל למצוקה משמעותית מהבחינה הקלינית או לפגיעה בתחום החברתי, התעסוקתי או בתחומים חשובים אחרים. זליג אומנם הצליח באמצעות מנגנון הזיקית לשרוד באופן כלשהו, אבל תוך בדידות ועם כמיהה עצומה לחיבה. בסרט מדווח כי זליג הוא אינטליגנט בעל יכולת פעולה מהירה – ניכר שאלו שימשו אותו להשיג את צרכיו הרגשיים והחברתיים אבל באופן ארעי ביותר, כך שהוא היה אנוס שוב ושוב לחפש אחר `חברים לרגע` אליהם יוכל להידמות מבלי לחשוף ולהיחשף. בכל מקרה, בסופו של יום הוא נשאר לא מסופק וערירי. (ד) כאמור, הדפוס מדווח בסרט כיציב ונמשך זמן רב, ואפשר לשחזר ממש את מועד הופעתו ולייחסו לגיל ההתבגרות (פחד לומר שלא קרא את מובי דיק). (ה) ניכר כי הדפוס המתמשך אינו מוסבר טוב יותר על ידי תסמינים של הפרעה נפשית אחרת. 3. נראה כי האבחנה המתאימה ביותר עבור זליג היא הפרעת אישיות הימנעותית. על פי -(2000) DSM-IV-TR המוקד של הפרעה זו מאורגן סביב תבנית התנהגותית של אינהיביציה חברתית, תחושה של עצמי פגום ורגישות יתר להערכה שלילית. APD כוללת רצון חזק לקבלה וחיבה מול פחד מלהיתפש על ידי אחרים כטיפש וחסר ערך. הקריטריונים המוצגים ב-(2000) DSM-IV-TR התואמים את הדמות (דרושים ארבעה לצורך האבחון): א. אינו מוכן להתקשר עם אנשים ללא ודאות שהוא רצוי ומחובב. ואכן, זליג פיתח מנגנון ייחודי כדי להתגבר על בעיה זו – לא מדובר במנגנון פשוט בו זליג מחקה את התנהגותו של אחר, אלא ברגישות גבוהה ביותר המאפשרת לו התאמה לאחר והבטחה מרבית שהוא לא יידחה במהלך ניסיון ההתקרבות שלו. בסרט מצוטט סקוט פיצ`גראלד כמי שרשם במחברתו כי הוא נתקל בזליג במסיבה. מי שהציג עצמו כרפובליקני, "איש אציל ללא ספק" שהתבדח עם אנשי החברה הגבוהה, נצפה שעה מאוחר יותר משוחח עם העוזרת במטבח, עתה הוא היה דמוקרט שבמבטא שלו נשזרה נימה עממית וגסה. ב. מראה איפוק במערכות יחסים אינטימיות בשל הפחד שיבויש או יושם ללעג; כאשר זליג מתפרסם ומופיע בעיתונים מזהות אותו מספר נשים כמי שהיה המאהב שלהם לזמן קצר עד היעלמותו המפתיעה. נראה כי זליג בכמיהתו הגדולה לאהבה וקשר מתקרב לנשים (ולאנשים בכלל) באמצעות מנגנון הזדהות, אולם ברגע שמערכת היחסים הופכת אינטימית מידי ויש בה חשש לחשיפה גדולה יותר מצידו הוא נעלם. שכן בבסיסו הוא חש חסר ערך, או במילותיו: "אני אפס, כלום". אף דר` פלטשר, נתקלה ביחס חשדני ומפוחד וסירוב לשתף פעולה כשניסתה בתחילת הדרך, באופן ישיר, להתקרב לזליג ולדובב אותו במטרה לדעת יותר אודותיו. רק לאחר שנרכשה מידת אמון בסיסי ביניהם היא אומרת לו: "הייה לא מי שאתה חושב שאני רוצה שתהייה, אלא אתה עצמך". ג. חושש מביקורת או דחייה בסיטואציות חברתיות בשל הרגשה של חוסר התאמה; דוגמא לחשש זה מודגמת באמצעות הסצנה בה זליג נמלט בשלב מסוים מפני השלטונות האמריקאים לגרמניה הנאצית. זליג מצא בקרב הנאצים מעט מרגוע. הנה הוא מצוי בחברה בה הדגש הוא לא על הבעת דעתך האישית אלא על הבעת דעה מוסכמת, ידועה, ציבורית, כך שעבור זליג הוקל החשש מביקורת ודחייה. ד. רואה עצמו כחסר יכולת מבחינה חברתית, בעל אישיות לא מושכת או נחות בהשוואה לאחרים; כאשר זליג מאותר לאחר היעלמותו הוא מועבר לפרק זמן מסוים לחזקתה של אחותו ובן זוגה הגנגסטר שמחליטים לעשות מיכולותיו הון והופכים אותו לתופעת קרקס. זליג, שמנגנון הזיקית שלו נחשף לעיני כל, מאבד את האסטרטגיה היחידה שהיתה לו לתקשר עם אנשים בבטחה ועתה "הוא חש כחי-מת, כלום, שיושב בחדר ובוהה באוויר". 4. לפי הגישה הקוגניטיבית פרט בעל APD מונע על ידי פחד מביקורת או דחייה חברתית. בעלי APD מחפשים יחסים קרובים וחשים מנוחמים על ידם, אולם מנגד, הם מפחדים לממש מערכת יחסים קרובה וחשים פגיעים בתוכה. ההימנעות החברתית שלהם ניכרת על פני השטח, אולם פחות בולט היא ההימנעות הקוגניטיבית והרגשית שלהם, דרכה הם נמנעים מלחשוב על דברים שעלולים להוביל לחרדה ודכדוך. הסף הנמוך שלהם לתחושה שלילית מובילה אותם לעסוק בהתנהגויות שונות שמרחיקות אותם מהתחושה הלא רצויה. כך גם זליג, הוא אומנם מרבה לעסוק באינטראקציה חברתית, אולם הוא עושה זאת תמיד דרך מנגנון הזיקית – כך הוא מספק ולו לרגע את כמיהתו לחיבה ואישור. ניתן לראות בסרט שכאשר נמנעת ממנו התנהגות זו הדכדוך מציף אותו והוא חש חסר ערך. הגישה הקוגניטיבית מתמקדת בקשר שבין החוויות הראשונות בילדות המוקדמת, התפתחותן של אמונות שליליות ואסטרטגיות התמודדות – וכיצד אמונות ליבה אלו, הנחות ותבניות התנהגותיות, משפיעות על תגובת APD לסיטואציות בהווה. לבעלי APD יש מספר אמונות דיס-פונקציונאליות חזקות אשר מפריעות לתפקוד חברתי תקין. כילדים סביר שהיה להם "אחר משמעותי" ביקורתי שלא קיבלם ודחה אותם. הם פיתחו מספר סכמות כתוצאה מהאינטראקציה עם דמות זו: "אני פגום", "אני לא אהוב", ו-"לאנשים לא אכפת ממני". בעקבות אינטראקציות שליליות, בעלי APD נוטים להצדיק את האיש שנתפש כעוין כלפיהם, ולייחס את העניין לכך שיש משהו פגום בבסיסם. כזכור, הוריו של זליג שימשו כדמויות מבקרות ודוחות עבורו, שאף צידדו בילדים שהציקו לו. כילדים ומאוחר יותר כמבוגרים, בעלי APD סבורים כי אנשים אחרים יגיבו אליהם כפי שנהגה בהם הדמות המשמעותית המבקרת. כך, הם מגבילים את חייהם באופן משמעותי כדי להימנע מהכאב שהם מצפים לחוש כאשר מישהו עלפי השיפוט שלהם דחה אותם, וצפייה זו מכאיבה ביותר מאחר שהדחייה נתפשת בעיניהם כמוצדקת. הנחה בסיסית שכיחה אצלם: "אם מישהו אוהב אותי זה אומר שהוא לא ראה את האני האמיתי שלי" או "הוא חושב שאני חכם, הצלחתי לשטות בו". כך גם זליג מסתפק במערכות יחסים מהירות עם אנשים ונעלם לפני ש`תיחשף דמותו האמיתית` ו`התרמית` שלו. APD חשים כי הם חייבים לשים על עצמם פאסדה כלשהי כדי שאחרים יחבבו אותם, כשבתוכם הם נוטים לחשוב "אני נחות. זה מסוכן לתת לאנשים להתקרב ולראות את האני האמיתי שלי". הם יעשו הכל כדי להימנע מעימותים ויהיו לגמרי לא אסרטיביים. הטיפול ב-APD מערב בניית מערכת יחסי אמון. מערכת היחסים הטיפולית מהווה כמעבדה בה נבחנות אמונותיו של המטופל ובאמצעות מטלות בית וסימולציות הן מובנות מחדש. בעלי APD לומדים בטיפול יישום של טכניקות ניהול מצבי רוח בכדי שיוכלו לנהל טוב יותר את מצבי הרוח השליליים והחרדות והגברת הסבילות מולם. הוסף תגובה

לאונרדו , ברוקלין (21/06/2009)