זנאבק זטירוב עוקב אחר קורותיה של משפחה שקשורה קשר הדוק לפסי הרכבת דרך סיפורו של זקן עיוור, שחושיו החדים עוזרים לו לבדוק את תקינות הפסים יותר מכל מכשיר מודרני. על רקע עזיבתו של הנכד לבית ספר מרוחק והמריבות הבלתי פוסקות של הוריו, מהרהר איש הרכבת המזדקן בעבודה לה הקדיש את כל חייו ובהישגים שהשיגה מולדתו לאורך השנים.
"יומנו של איש רכבת" הוא שיר הלל כמעט סובייטי באופיו לעובד הותיק ולמסירותו לפסים, והסרט צולם בצבעי סיפיה יפהפיים שמעניקים לו חום וחדות. זטירוב עוסק בקונפליקט האוניברסלי בין מודרני ומסורתי, בין חדש וישן, בין טכנולוגיה ואנושיות, ומגיש סיפור מוסר מלנכולי ויפה. המסקנה שלו היא שהעיוור יכול לעיתים לראות רחוק יותר מאלה שסומאו על ידי העולם המודרני.