 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
תיעודי |
|
|
|
|
| |
|
בראונסוויל: שחורים ולבנים |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: ג'אניס גריי
בימוי: ריצארד ברודמן
מוזיקה: פרנק ווילקינס |
|
|
|
|
שישים שנות יחסים בין שחורים ולבנים בשכונת בראונסוויל בברוקלין מסופרות דרך סיפוריהם של אלה שחיו בשכונה. מועדון הנערים של בראונסוויל סמל את הרוח של שיתוף פעולה ששררה בין יהודים, אפרו-אמריקאים וקאריביים בשכונת בראונסוויל בשנות ה40-. ואז, אחרי מלחמת העולם השניה, הגיעו הצמיחה העירונית, ההגירה של הפורטו-ריקנים ואפרו-אמריקאים מהדרום צפונה, והתוצאה היתה ששחורים ולבנים גם יחד נמלטו לפרברים.
בשנות ה60- התנהלו בבראונסוויל "מלחמות בית-הספר" המפורסמות, (הקהילות השחורות והלטיניות יצאו נגד הארגון המקצועי של המורים שהיה בעיקר יהודי) שהכתיבו את הטון לעימותים עתידיים וסמלו את סוף דרכה של הקואליציה של שחורים והיהודים, שידעה ימים יפים בזמן המאבקים הגדולים על זכויות האדם והיתה אבן דרך בפוליטיקה של ניו יורק. "בראונסוויל: שחורים ולבנים" בוחן את התהליך של שינוי עירוני ואת טיבם של קונפליקט ושיתוף פעולה.
ריצארד ברודמן היה קולנוען דוקומנטרי עצמאי ומורה, מאבני הדרך של הקהילה הקולנועית בבוסטון מאז שנות ה60-. כאשר ברודמן נפטר בשנת 2000 והוא בן 53, היה הסרט כמעט גמור מבחינת עריכה, אבל נשארו הרבה פרטים קטנים לסגור. מספר טד ריד, חבר קרוב ושותף לעשיה של ברודמן: "כאשר דברתי עם אנשים אחרים שריצ''ארד שיתף בפרויקט, היה ברור לכולם שאני אסיים אותו... כולם ראו בסרט את האנדרטה הטובה ביותר עבורו". הקבוצה עברה על הניירות הרבים מאוד שברודמן השאיר מאחוריו, חלקם על כרטיסיות שעדיין לא תויקו. "זה היה מעין פרוייקט ארכיאולוגי, חפרנו וחפשנו אחרי רמזים מן העבר שינחו אותנו".
פילמוגרפיה נבחרת:
"סיפורי אהבה: נשים, גברים ורומנטיקה" (87), "מקום לג''ז" (92).
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|