|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
בימוי: קאי קומאי
מוזיקה: טייזו מטסומורה |
| משתתפים: קיצ'י נאקאי , אקירה טראו , נעמי הוסוקווה , נאגיקו טונו |
הופעה ראשונה: יפן 2001
משך הופעה: 119 דקות
|
|
|
|
בקיץ של 1994 נהרגו שבעה אנשים ו600- חלו כאשר גז עצבים מילא את האוויר ברובע של העיר מטסומוטו. טושיו קאנבה, אזרח מן השורה בן 50, היה האדם הראשון שדיווח על הגז. קאנבה האומלל מצא עצמו לפתע החשוד העיקרי בפרשה, והתקשורת הנזעמת פתחה במחול שדים סביבו ועוררה נגדו את דעת הקהל. קאנבה, שטען לאורך כל הדרך לחפותו, זוכה בסופו של דבר מן האשמה, אבל חייו נהרסו. אמי והירו חברים במועדון תקשורת בבית ספר תיכון במטסומוטו. כאשר מתברר שהתקרית בעיר וסיפור הגז המפורסם ברכבת התחתית בטוקיו היו שניהם מעשה ידיהם של קיצוניים דתיים, מחליטים התלמידים לחקור מדוע נרדף קאנבה חסר המזל עד חרמה על ידי העיתונות והציבור.
קאי קומאי נחשף למערב עם סרטו סנדקאן - בית זונות מספר 8 (1974), שהיה מועמד לאוסקר. ב1987 הוענק לו פרס "דוב הכסף" בפסטיבל ברלין על סרטו "הים והרעל", וב1989- זכה סרטו "מותו של אמן תה" בפרס "אריה הזהב" בוונציה. פסטיבל חיפה הקדיש לקומאי מחווה בשנת 1991, וכך נחשפה עבודתו הקולנועית לראשונה בארץ. קומאי הותיק נולד בנגאנו ב1930, ויצר לעצמו סגנון מיוחד של עשיה קולנועית, שראוי לכנותו "דרמת מתח עם מודעות חברתית". קומאי מיטיב להעביר לצופה את המתח שבסיפור והרגש שבדרמה, ובו בזמן לעורר מחשבה לגבי העולם המודרני והכוחות שמעצבים את חיינו. ב"מאפלה לאור" יצר קומאי מסמך קולנועי חודר ודינמי, מבוסס על סיפור אמיתי, שבוחן את העמדה שאמצו התקשורת והמשטרה. קומאי משרטט את דיוקנו של אדם חף מפשע, שמוצא עצמו בלב האפלה כשרק משפחתו עומדת לצדו, וצועד לקראת האמת שיוצאת בסופו של דבר לאור.
פילמוגרפיה נבחרת: "מותו של אמן תה" (89), "לאהוב" (97).
יפנית, תרגום לאנגלית
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|