|
|
|
 |
דרמה |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
בימוי: מרטין דוגוסון
מוזיקה: פטר צ'ייס |
| משתתפים: אלזה זילברשטיין , קמיל ג'אפי , ז'אן-פיליפ אקופי , אריק דפוס |
הופעה ראשונה: צרפת 2001
משך הופעה: 107 דקןת
|
|
|
|
העולם מבעד לעיניה של בתם של ניצולי שואה. אמה של לובה הסתתרה במנזר בזמן המלחמה ונצלה, אבל נהרגה אחר כך כאשר חצתה את הכביש. אביה, שלא יכול להשתחרר מהטראומות שעבר ולתפקד כאב, עוזב את צרפת לישראל, משאיר את לובה מאחור, והילדה הנטושה נמסרת לשרותי הרווחה. לובה חיה בעולם משלה, נהרסת מהיאוש, הכעס והבושה. היא חוצה את הכביש ונכנסת לפארק, ובעיני רוחה היא חווה חוויות שעברו אמה ודודתה בימים בהם אסור היה ליהודים להכנס לאזורים מסוימים, חוויות שלובה רק שמעה עליהן מיד שניה. בבית המאמץ פוגשת לובה את ג''נין ונמשכת אליה מיד. ג''נין נראית פתוחה, בטוחה וחייכנית, כל מה שלובה הסגורה והשקדנית היתה רוצה להיות. השנים שחולפות שוזרות יחד את חייהן של שתי הנערות הכואבות הללו, כשהן נאבקות לגבש לעצמן זהות ומקום בעולם.
הבימאית מרטין דוגוסון בוחנת שוב ובכשרון רב את הדינמיקה של חברות בין נשים בדרמה המורכבת הזו אודות שתי נשים צעירות שחיות את חייהן בצל העבר. "הרוחות של לובה", שמציג סיפור מותח ומרתק, מעורר מחשבה אודות היחסים שבין היחיד לחברה, הנטל המעיק של העבר, והמחיר הכבד שאנו משלמים על שקרים ושתיקות. אלזה זילברשטיין הנהדרת היא השחקנית החביבה על דוגוסון. אחרי שהופיעה כבר בשניים מסרטיה הקודמים, היא מככבת כאן כלובה הבוגרת, והכמיהה העזה של לובה לחום ואהבה זורמת מתוך הופעתה. הדמות המורכבת של לובה, היא מספרת, היתה אתגר עבורה וגם מקור תמידי של הנאה; אך מה שהרשים אותה ביותר היה תחושת ההשפלה הנוראה שלא מרפה מלובה.
פילמוגרפיה נבחרת:
"מינה טננבאום" (94'', "משחק הצללים" (96).
צרפתית, תרגום לאנגלית
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|