 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
תיעודי |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
|
"מה יקרה לעולם ביום שבו אחרון ניצולי השואה ימות?" "זה לא מדאיג אותי – אני כבר לא אהיה פה".לפני 65 שנה עמד הוגו לב בסלקציה של דוקטור מנגלה באושוויץ, והבטיח כי "אם מהמקום הזה, יצא אדם אחד – זה יהיה אני". הוגו אכן שרד, והלקח שלו הוא ש"הכי חשוב לבן אדם להיות חזק". היום, כשהוא מרותק לכסא גלגלים, הוא מתקשה להתמודד עם ההכרה שכוחותיו אוזלים. בנו, יאיר לב, מבקש להתקרב אליו. דיאלוג בין השניים אפשרי רק באמצעות המצלמה, ורק כאשר נושא השיחה הוא השואה. יאיר נחרד מעולם שאין בו ניצולי שואה, ומודע לזמן ההולך ואוזל, אבל שנים ארוכות של ריחוק בין האב לבן גורמות לכך שהדיאלוג בין השניים מקוטע וכואב. "האם אני הייתי שורד שם? האם בני בן ה-5 היה שורד שם?" השאלה הזו מסרבת להרפות מיאיר, בן הדור השני, ואילו הוגו עצמו גם הוא מתלבט אם בנו, אותו הוא מגדיר "רזה וחלש", היה שורד שם – או לא. במרחק העצום שבין האב והבן, בין השאלות ההיפותטיות והקיומיות כאחת, צומחת מערכת יחסים חדשה, סבוכה לא פחות: זו של הילד הצעיר, בן הדור השלישי, שטרם מודע לתפקיד שאביו וסבו מועידים לו: להמשיך ולשאת הלאה את הזיכרון ההוא, לשרוד.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|