|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: רזה חטיבי
בימוי: רזה חטיבי |
| משתתפים: סברינה דלור , ג'וסלין מולר , ז'אן-פיליפ שרו |
הופעה ראשונה: צרפת/אירן 2002
משך הופעה: 107 דקות
|
|
|
|
יוני 2001. הבחירות לנשיאות אירן הסתיימו ומוחמד חאתמי נבחר לתקופת כהונה שניה. צוות טלויזיה צרפתי יוצא לטהרן כדי לתעד האווירה ברפובליקה האיסלמית ומכוון את תשומת ליבו למתח בין המימד הפונדמנטליסטי-מהפכני לבין ההתנסות המערבית-דמוקרטית. רזה חטיבי, מי שעומד בראש הצוות, חוזר הביתה בפעם הראשונה אחרי גלות ארוכה. את מרואייניו הוא מנסה לדלות משכבת הנוער התוססת במטרה לקעקע את הדימוי הקיצוני שדבק במולדתו.
האנטגוניסט שלו הוא גולדמונד, הכתב הצרפתי שבא איתו ולטעמו של רזה נוטה לכיוון של פרשנות בנאלית להתרחשויות. כאשר גולדמונד פוגש את אספנדיאר, חבר ללימודים בסורבון ששב לאיראן כדי לממש את חזונו התאטרלי הייחודי,
מקבל הסרט הדוקומנטרי תפנית מפתיעה.
צרפתית ופרסית, תרגום לאנגלית.
מאז עלות חומייני לשלטון באירן, מצפים במערב לסימנים שונים של "פתיחות", "התמתנות" או לכל מה שיעיד ש"הם" רוצים להיות "כמונו". בתחום הקולנוע זה בא לידי ביטוי בתשומת הלב שניתנת בשנים האחרונות ליוצרים מאירן ששמותיהם כבר מתגלגלים על הלשון באותה הנאה שבה נהגים שמות אירופאים או אמריקאים (קיארוסטמי, מחמלבאף, מאג''ידי, וגו''). רזה חטיבי מתמודד בדיוק עם הנקודה הזו, עם העובדה שסרטים על הרפובליקה האיסלמית מעניקים לנו
תחושה של הצצה אל הלא מוכר. סרטו העלילתי עוסק בצוות דוקומנטרי (והמתח הזה, בין המציאות לייצוגיה נוכח תדיר בקולנוע האירני) המנסה לבחון את הייצוג של איראן במערב, על שלל המתחים שתוארו לעיל.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|