|
|
|
 |
קולנוע אמריקאי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: איימי סגל , איימי סגל , מארק ראנס
בימוי: איימי סגל |
הופעה ראשונה: ארה"ב 2003
משך הופעה: 92 דקות
|
|
|
|
בחינה של הפסיכואנליזה ותחומיה של האינטימיות או אם תרצו, אנליזה צלולה של הפסיכואנליזה.
הנראטיב הפיקטיבי מדבר על שחקנית הנמצאת בעיצומו של תהליך פסיכואנליטי - עלילה שבתוכה משתלבים "מבחני בד" של שחקנים המבקשים לגלם את דמותה בסרט שיקרא ´אמפתיה´ מחד, ומאידך גיסא מוצאים בה מקום גם ראיונות עם פסיכואנליטיקנים. המעברים בין שלושת ה"ז´אנרים" מעוררים עיסוק בנושאים כמו כוח, מניפולציות והבנה.
הפסיכואנליטיקנים חושפים רגשות, פנטזיות, חרדות וכיו"ב עניינים הנוגעים בעצמם ובמטופליהם. ככל שהסרט מתקדם, הז´אנרים הולכים ומתנגשים זה בזה, עד לניתוצם הכמעט מוחלט. אנשים מהחלק ה"דוקומנטרי" של הסרט מוצאים את עצמם פתאום בתוך חלקו ה"עלילתי", מי שמגלם את דמות הפסיכואנליטיקן מזדהה ככזה גם בחייו האמיתיים, פרודיה על תעודה טלויזיונית משתחלת פנימה, מראיינים ומרואיינים הופכים לאובייקטים זה עבור זה.
´אמפתיה´ הוא יצירה משכנעת, עקשנית וחתרנית, המעלה שאלות חשובות בנושאים כמו גילוי עצמי, הופעה, זהות, סמכות הג´נדר, ניצול מיני ומציצנות באזורים פרטיים שהופכים לציבוריים - איך בכלל יכולה להתקיים אמפתיה בעולם שבו קיימת סמכות? - כל זאת בתוספת איתגורן של קונוונציות קולנועיות עם סוגיות הנוגעות בנראטיב ותעודה, בגבול בין אמת לפיקציה. כל כך מקרוב זה מטופל עד שעלילה ותעודה אינם מהוים עוד אלטרנטיבה זו לזו אלא משלימות אחת את השנייה.
אנגלית ללא תרגום
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|