|
|
|
 |
קולנוע ישראלי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: ירון כפתורי , שבי רוזנפלד , גבי מואטי, אסי אורן , ז'ואל אלכסיס, לימור פנחסוב
בימוי: שבי רוזנפלד
מוזיקה: יואב קציר |
הופעה ראשונה: ישראל 2003
משך הופעה: 70 דקות
|
|
|
|
"את הולכת לחוג, לחוג קרמיקה", הצליף אבא שלי באמא נוכח היוזמות החדשות שלה בתחום האינתיפאדה. האמת, לא ידענו ממש מה לעשות עם זה. אחרי הכל, בגיל 60, חשבנו שהיא תוכל סופסוף לשבת על הכורסא ולהתרווח או לפחות להפיק את הסרט שהיא כל כך רצתה על התמונות של סבא. השנה זה כבר לא ילך.
ישראל 2002. אינתיפאדה. נאווה רוזנפלד, ארכיטקטית תל-אביבית בת 59, סבתא לשישה, אמה של הבמאית, מחליטה עקב המצב ולמרות כל מחאות הסביבה, להפסיק לבהות מול החדשות בטלוויזיה ולהתנדב לשירות מילואים פעיל בקו התפר.
ברגשות מעורבים של דאגה, אהבה ולא מעט ציניות, עוקבת הבמאית-הבת אחר השתלבות האם בפעילותה החדשה, באידיאולוגיה, בפחדים, בחברים החדשים של אשה, שהרצון שלה לקחת חלק נשבר לרסיסים ע"י האדישות הגברית הטיפוסית, אי שם בקו התפר.
דרך תיאור נסיונות התמודדותה של אימי עם המלחמה, אני מספרת סיפור אישי לגמרי על הפער שבין דור הצעירים הנהנתן והזחוח לבין דור ההורים החרד והפטריוטי, על השכלתנות הגברית היבשה מול הרגישות הנשית והצורך לפעול מן הבטן, על אשה בין גברים ועל המשבר של (אחרי) גיל העמידה… ובעיקר על קשר שבין אמא לבת, כי בתקופה הזו, בה אני מנסה להבין מה עובר על אמא בעקבות המלחמה הזו, אני פותחת דלת ואוזן, אולי בפעם הראשונה באינטנסיביות ובעניין שכזה - לעולמה הפנימי.
"אמי הגנרלית" היא דרמה משפחתית על משפחה באינתיפאדה, וגם סיפור התבגרות של אשה בת 60.
שבי רוזנפלד היא בוגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה של אוניברסיטת תל אביב.
עברית, תרגום לאנגלית
הופק בתמיכת קרן תל אביב לאומנויות ע"ש יהושע רבינוביץ פרויקט קולנוע
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|