|
|
|
 |
קולנוע יפני |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: נאוטו סרוקאווה , קאזו אוקוהרה , אוסמו אינדו
בימוי: קאי קומאי
מוזיקה: טייזו מאצומרה |
| משתתפים: מיסה שימיזו , נגיקו טונו , מסאטושי נגאסה , היגטאקה יושיאוקה |
הופעה ראשונה: יפן 2002
משך הופעה: 119 דקות
|
|
|
|
סיפור אהבה עדין ומלא רגש נפרש באוקבאשו, עיר קטנה מזרחית לטוקיו, באמצע המאה ה-19. התעלה שחוצה את העיר מבודדת את רובע האורות האדומים, שם חיה או-שין, גיישה יפה וטובת-לב. או-שין לא מתאימה לחיים האלו; היא מתאהבת בלקוחות וחולמת שגם לגיישה מגיע סוף מאושר. אחרי שהיא חווה אכזבה גדולה באהבתה לסמוראי, נדמה שהיא עתידה למצוא אושר עם ריסוקו, בחור צעיר, שידע גם הוא חיים קשים. אבל הים, שמביט תמיד מהצד, מתגייס כדי להעמיד את או-שין במקומה ומציף את העיר הקטנה בסופת הוריקן פראית.
אקירה קורסאורה עבד על התסריט - סיפור האהבה הראשון שלו - כאשר נפטר ב-1998. בנו הבכור, הידאו, פנה לקאי קומאי והציע לו לתרגם את החזון של קורסאורה אל המסך. הוא זכר שאביו נהג לשבח את ההישגים של קומאי בעבודה עם נשים. קומאי יצר סרט אינטימי, מלא חן ורכות, על מאבקה של אשה ליישב את רגשותיה עם הקודים הנוקשים של החברה, והצליח לשמר גם את האיכויות האוניברסליות שאפיינו את יצירתו של קורסאורה. הסרט ספוג במסורת ובאווירה. הוא מתרחש ברובו בתוך בית הזונות, והחדרים הצרים והאווירה הקלסטרופובית מסמלים את דיכויה של האשה. הצבעים האדומים והכחולים העזים של התלבושות והבדים עומדים בניגוד לשמיים הבהירים והים הצלול. הקימונו, שעצבה בתו של קורסאורה, קזוקו, הם יצירות אמנות של ממש. קאי קומאי נחשף למערב עם סרטו "סנדקאן". פסטיבל חיפה הקדיש לקומאי (נגאנו, 1930) מחווה בשנת 1991, וכך נחשפה עבודתו הקולנועית לראשונה בישראל.
יפנית, תרגום לאנגלית
תסריט: אקירה קורסאורה, עפ"י סיפורים של שוגורו ימאמוטו
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|