|
|
|
 |
קולנוע תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: רישאר קופן , ג'מילה סחראווי , מוראד זידי
בימוי: ג'מילה סחראווי |
הופעה ראשונה: אלג'יריה/צרפת 2003
משך הופעה: 85 דקות
|
|
|
|
עיירה בֶּרְבֶּרִית באלג''יריה. מוראד זידי, אחיינה של הבמאית ג''מילה סחראווי, קיבל ממנה מצלמה כדי לתעד את חיי התושבים ברחוב השרוי בעיצומו של הליך שיקום, הליך שסימלו הוא נטיעת עצי אקציה.
קחו למשל את הגבר המשופם שמרבית עיתותיו מוקדשות לרנו 16 שברשותו – רכב שבו הוא מטפל בנאמנות, מרבה לשבחו ולהללו על הביצועים והמהירות, אבל גם לנאצו על תקלות תכופות. או רופא היוצא מהבית כדי לטפל בישישה חצי עיוורת, או עובר אורח המסייע לה לסחוב הביתה את הירקות שקנתה, או עוד כמה זקנות המוכנות להתבדח על גילן, אפילו על שתיית אלכוהול, או שלושה גברברים המסתלבטים על כולם, מוכרים ציפורים, ומעבירים שיחות בטלות על בנות צרפת ועל האינטרנט.
לקראת סיום אנו נתקלים בחוסר השקט הפוקד את המדינה זה שנים ארוכות – מהומות על רקע המצב הכלכלי ומה שהתושבים מפרשים כפעילות אנטי בֶּרְבֶּרִית של הממשל (בתים שרופים, משטרת המהומות, אזרחים זועמים). כותרת הסיום מספרת על 150 בני אדם שקפחו את חייהם בשנת 2001, על מהומות הנמשכות ב-2003, אבל גם על העצים הממשיכים לצמוח.
התמקדות מגובה העין, בלי פילטרים של התנשאות מערבית, מאפשרת לנו לערוך היכרות אינטימית עם התושבים הגאים: "לך צלם את ההרים, את הנהר. פה יש רק תרנגולים, זקנות וזקנים" אומר אחד מהם לצעיר המנסה לתעדו. ואם כבר מזכירים את האחיין המחונן, אי אפשר שלא להתפעם מאיכויות עבודתו של מוראד זידי, שלרגישותו ולמקצוענותו יש קרדיט נכבד בהצלחת הסרט.
ערבית וצרפתית, תרגום לאנגלית.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|