|
|
|
 |
קולנוע גרמני |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: אולריקה אוטינגר , איליה אילף ויבגני פטרוב
בימוי: אולריקה אוטינגר |
| משתתפים: גיורגי דילייב , גנאדי סקארגה , סווטלנה דייגלייבה , בוריס ראאב , אולגה רוויצקאיה |
הופעה ראשונה: גרמניה 2004
משך הופעה: 198 דקות
|
|
|
|
ברה"מ, שנות ה-20''.
פקיד עירוני שומע מחמותו הנוטה למות כי בימי המהפכה הבולשביקית החביאה את תכשיטיה באחד מתריסר הכיסאות שפארו את מעונה. הכיסאות, כמו מרבית רכוש המשפחה, הוחרמו לאחר הניצחון הקומוניסטי. וידוי דומה שומע הכומר ועד מהרה זונח את אמונתו היוקדת וזקנו הארוך כדי להשיג את האוצר. קול המספר, שדבריו שאובים ישירות מן הרומן האירוני של איליה אילף ויבגני פטרוב, מוביל את העלילה בין דמויותיה הססגוניות למעמדיה המעט סוריאליסטיים.
אוטינגר מצלמת (במו ידיה) ברוסיה בת ימינו (ולמעט הבלחות בודדות של אותות הזמן, קשה לעמוד על כך). על הטון הייחודי של ''שנים עשר הכיסאות'' שומרים הקצב השליו שמניע את העלילה ושילוב מנכר בין שחקנים מקצועיים לחובבים, בין פרצי עלילה לקטעי מוסיקה רוסית אותנטית (כמה דמעות נוסטלגיה תזלוגנה קרוב לודאי מעיניהם של חלק מעימנו).
אולריקה אוטינגר, מהקולנועניות המרתקות ביותר של גרמניה בשלושת העשורים האחרונים, מוכרת בזכות סרטים שהוצגו בפסטיבלי ירושלים קודמים: ''יוהנה ד''ארק ממונגוליה'' (ב-89''), "טייגה" (ב-92''), ''גלות שנחאי'' (97''), "מעבר לדרום מזרח" (ב-2003). סירטה החדש ומהנגישים ביותר שיצרה, מעניק משמעות חדשה למונח "אדפטציה קולנועית". מצד אחד ניכור ואירוניה חריפה ומן הצד השני דמויות משובבות, ברור כי אוטינגר מאוהבת בחומרים שלה ובמידה לא מבוטלת, ''שנים עשר הכיסאות'' הוא שיר אהבה לתרבות הרוסית.
פסטיבלים: ברלין
רוסית גרמנית ואוקראינית, תרגום לאנגלית.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|