|
|
|
 |
קולנוע אסייתי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: ליאנג הונג-צ'י, וינסנט ואנג , צאי מינג-ליאנג , ליאו בן-בונג
בימוי: צאי מינג-ליאנג |
| משתתפים: לי קאנג-שנג , צ'ן שיאנג-צ'יי , קיונובו מיטאמורה , מיאו טיאן , שי ג'ון |
הופעה ראשונה: טייוואן 2003
משך הופעה: 82 דקות
|
|
|
|
טייפה, ערב גשום במיוחד. אקשיונר קלאסי ישן בשם ''פונדק הדרקון'' (נוצר ב-66'' ע"י הבמאי קינג הו) מוצג בבית קולנוע ישן בטרם יסגור את שעריו. כמפלט מפגעי מזג האויר בא בשעריו בחור יפני בודד ובאמצעותו נפגוש את האוכלוסייה המקומית: קופאית הצולעת בין מסדרונות אינסופיים במסגרת חיבוטי אהבתה למקרין, מתי מעט הצופים (ובהם קשיש שגילם את הלוחם הצעיר שעל המסך), זכרים גלמודים שבאו למצוא את בני מינם, וגו''. האם בשר ודם המה או שמא רוחות רפאים?...
הגישה המינימליסטית והשקפת העולם הדִיסְטוֹפִּית של צאי מינג-ליאנג, מוכרת היטב לבאי פסטיבל ירושלים (''תחי האהבה'', ''הנהר'', ''החור'', ''מה השעה שם?'' – כולם הוצגו כאן מאז 96'' – וחובה עלינו להפנותכם גם ל''נעדרים'' של לי קאנג-שנג המוצג השנה).
כמו כל הפילמוגרפיה שלו, גם סרטו החדש מתרחש בתוך אותה מסגרת ובהתאם לאותם כללים – מזג אויר לח במיוחד, אוירה אפוקליפטית, דמויות מלאנכוליות ומסוגרות שבדידות מאפיינת את קיומן, שוטים ארוכים ונייחים שבתוכם מתחוללת פעילות מועטה, דיאלוגים ספורים (עיקר המילים המושמעות כאן לא באות מהגיבורים אלא ממה שמוצג על מסך בית הקולנוע), וגו''.
''שלום לפונדק הדרקון'' הוא, יותר מכל דבר אחר, קינה על מותה של תרבות הקולנוע כמו שהכרנוה פעם: אולמות גדולים, קהל עצום ורב והזדהות כנה של הצופה עם הסיפור והגיבורים. כל סרטיו של צאי זכו בפרסים וזה שבפנינו גרף את פרס ביקורת הקולנוע הבינלאומית של פסטיבל ונציה 2003.
פסטיבלים: ונציה, טורונטו, טוקיו, ניו יורק, פוסן, לונדון, וינה, רוטרדם
מנדרינית, תרגום לאנגלית.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
| תגובת גולשים (1 תגובות) | | | | | הוסף תגובה לכל התגובות | | 1. לא קל, מוזר, רק שתצאו מהסרט אולי תבינו
 | |  | | מזמן לא ראיתי כל כך הרבה צופים הנוטשים סרט במהלכו, ב"שלום לפונדק הדרקון" היו רבים שעצביהם לא עמדו להם והם בחרו לצאת באמצע.
האמת שאין לי טענות אליהם, לא כל אחד יכול לסבול 82 דקות ארוכות-ארוכות של שתיקות רועמות, צילומים שנראים כצילומי סטילס, או צלילים ומראות החוזרים על עצמם עד שאתה מרגיש שעצביך פוקעים.
כדלק האור הרגשתי שהבמאי פשוט נהג בצורה מניפולטיבית בנו הצופים וביקש לבחון את סבלנותנו, אבל בעצם מה שהוא עשה הוא לבחון את גבולות הקולנוע ולהגיע כמעט עד הקצה, למקום שבו הדברים הופכים להנצחת הדברים הטריוויאלים של החיים(פיצוח גרעינים, השתנה ממושכת מדי של מספר גברים כד').
בטוח שתחשבו על הסרט הרבה זמן לאחר שצפיתם בו וזה הרבה יותר ממה שרוב השרתים שאנו צופים גורמים לנו.
הוסף תגובה | |  | |  |
|
|
|
|