|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
| יוצרים: קלרה לאו , אדי ל. צ´. פונג |
הופעה ראשונה: אוסטרליה, 2004
משך הופעה: 106 דקות
|
|
|
|
לקראת מסירת הונג קונג לשליטה סינית בסוף האלף הקודם בחרה קלרה לאו לעזוב והתיישבה באוסטרליה. אף פעם לא חייתה כל כך קרוב לאדמה, אף פעם לא היו לה בבית יותר חדרים מאנשים. ב-2002 קראה מאמר בעיתון שנכתב ע"י רופאה ושבו סופר אודות עלי, פליט בן 16 מאפגניסטן, המבקש לקבל מקלט מדיני. עפ"י חוקי ההגירה, עד שיפלו ההחלטות בנוגע למעמדו האזרחי, עליו לשהות במחנה מעצר ולא משנה בן כמה הוא (אוסטרליה היא מדינה מערבית יחידה הכולאת פליטים פוליטיים במחנות).
משפחתה של הכותבת (בעל ועוד ארבעה ילדים בני 6 עד 16) החלה להתכתב עם עלי ועם הזמן הפך הנער לחלק מהמשפחה. חמושה במצלמה דיגיטלית קלה ומשוחררת יוצאת לאו למסע בן למעלה משבועיים יחד עם טריש, רוב וצאצאיהם (עבורם זו כבר פעם שלישית) - מהלך אלפי ק"מ ממלבורן שבדרום מזרח, דרך המדבר המרכזי, ועד למחנה הממוקם במערב היבשת.
קלרה לאו הציגה את סרטיה בפסטיבלי ירושלים קודמים (´ירח סתיו´ ב-93´, ´חיים בלי שורשים´ ב-97´ ו´אלילת 1967´ ב-2001). גם סירטה החדש, הדוקומנטרי הראשון שלה, מדבר על שורשים ועקירה, מעיד על חושי הדרמה שבהן ניחנה, וחושף שוב את מודעותה האסתטית וחדות אבחנותיה הויזואליות. יחד עם העובדה שמדובר בסרט אישי מאד (גם אדי פונג, בעלה, נטל חלק פעיל בהפקה ובכתיבה), ברור כיצד נוצר אצל הצופה האפקט הרגשי ומדוע ´מכתבים לעלי´ מצליח להתחבר בקלות שכזו אל הצופה, כל צופה.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|