|
|
|
 |
תיעודי |
 |
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
יוצרים: קתרינה מרקס, כריסטוף ז`יראר , אוליבייה מיירו , ז`אן-מארק בוזו
בימוי: אוליבייה מיירו |
הופעה ראשונה: צרפת 2005
משך הופעה: 86 דקות
|
|
|
|
ריימס, צרפת. בליל ה-13.9.2002 משוטטים שלושה גלוחי ראש בחיפוש אחר קורבן, רצוי ערבי. בהעדר טיפוס מזרח תיכוני הם נטפלים לפראנסואה שנו. כל חטאו של הצעיר בן ה-29 הוא נטיות הומוסקסואליות ועל כך הוא סופג מכות נאמנות ומושלך חסר הכרה לאגם הסמוך.
עוד לפני פתיחת משפט הרצח מגיע הדוקומנטריסט הצרפתי אוליבייה מיירו לריימס, מתוודע לפרקליטים ורוכש את אמונם של בני משפחת שנו – אנשים סובלניים המאמינים בכבוד המין האנושי ומנסים להתמודד עם אבלם בדרך מקורית. לשם כך התירו לבמאי הרגיש לחדור לחייהם ולעשות סרט שיותר מאשר בא להטיף נגד ההומופוביה, דן בנושא רחב וחשוב: סובלנות והעדרהּ. מאחר ומיירו הוא יותר קולנוען מאשר עיתונאי המחפש סיפור טוב, הכי קרוב שאנו מגיעים לרוצחים זה באמצעות מפגש עם בני משפחותיהם. אותם אנחנו בכלל לא רואים. הוא מוציא את עצמו מהסיפור, מתפקד כעד אילם ומעניק את זכות הדיבור העיקרית למקורבי הקורבן – הוריו, אחיו, אחיותיו, פרקליטת המשפחה (אותה אין סיכוי שתשכחו – דמות קולנועית מעשנת בשרשרת). אלה מצליחים להתעלם מנוכחותה המלחיצה של המצלמה ומתגלים כבני אדם בעלי איכויות יוצאות דופן. את רגשות הייאוש והזעם (גם הוא שקט) בראשיתו של ההליך המשפטי, מפתחים האנשים המיוחדים והרגועים הללו לעמדות מלאכיות – ניסיון להבין כיצד יכולים אנשים להגיע למידה כזו של שנאת האחר, איך תיסכולים חברתיים מתועלים להשקפות ימין ראדיקליות
פסטיבלים: ברלין
צרפתית, כתוביות באנגלית.
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|