 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
תיעודי |
|
|
|
|
| |
| On the Adamant |
אי של שפיות |
|
|
|
|
|
| |
הופעה ראשונה: 2023
ארץ מקור: צרפת
משך הופעה: שעה ו-49 דקות
|
|
|
|
זהו ה"אדמנט", מעון יום למבוגרים המתמודדים עם הפרעות נפשיות, שצף על נער הסן, סמוך לגשר שארל דה גול. הבמאי ניקולא פיליבר, שגם צילם וערך את הסרט בעצמו, הגיע לביקורים ממושכים במקום וזכה באמונם של המטופלים ואנשי הצוות. מצלמתו מתעדת מקרוב את חיי היומיום במקום, בלי שום אפליה בין רגעי השיא והשפל. זוהי פנינה קולנועית כובשת ומחממת לב, צובטת ומבדחת לסירוגין, שחושפת את פריז בשיא חינה ואת האנושיות בשיא שבריריותה. ה"אדמנט" מראה כיצד סבלנות, אכפתיות ואמנות יכולים להקל על ייסורי הנפש, ולגרום גם לאאוטסיידרים להרגיש בבית.
ביקורות
"אי של שפיות" הוא לא סרט דוקומנטרי קונבנציונלי, והזכייה שלו בפרס דב הזהב בפסטיבל ברלין לא מובנת מאליה. הבמאי ניקולא פיליבר, שגם צילם וערך אותו, ערך על הנושא תחקיר ארוך, מה גם שיצר סרט קודם בנושא הטיפול הפסיכיאטרי. הוא הגיע לביקורים ממושכים בסדנה הצפה ועם הזמן הצליח לזכות באמונם של המטופלים ושל אנשי הצוות. המצלמה שלו "אובייקטיבית" עד כמה שניתן, לא מתערבת בנעשה, לא שופטת את המטופלים ואף לא נוקטת עמדה מול הקונפליקטים החברתיים, כאשר אלה נוצרים. אך לעומת זאת היא מתעדת מקרוב את חיי היומיום של המטופלים כולם וקולטת את רגעי השיא והשפל שלהם. פיליבר מציג רגעים שבריריים וחזקים כאחד, והדינמיקה של המקום ממחישה איך סבלנות, איכפתיות ואמנות יכולים להקל על ייסורי הנפש, ולגרום גם לאאוטסיידרים למצוא את מקומם. אחת הבחירות הנכונות של הסרט היא להימנע מלהציג לנו את הממסד הפסיכיאטרי השמרני כולו. למרות שזה חלק מן המרכז הרפואי הנפשי של פריז הכולל שני מרכזי טיפול נוספים ויחידות משנה בתחום. אין כאן בתי חולים עם מחלקות סגורות. אין כאן תראפיסטים שנואמים בפני הפציינטים שלהם כי הם "יודעים יותר טוב מהם מה נכון להם".
פיליבר מתעקש להשאיר את הטיפול בנושא בגובה העיניים ולהציג לנו אנשים, לא פגועי נפש הלכודים בתוך מחלתם. נכון שמיוריאל, פרנסואה, סבסטיאן, פרדריק והאחרים הם קצת "מוזרים", אבל יחד עם זאת הם אנשים שלמים. חושבים, מביעים את האישיות העצמאית של כל אחד ואחד מהם, יצירתיים ובעלי חוש הומור. הם שואבים ביטחון עצמי מהשהייה היומיומית במקום, לומדים לבטא ללא חשש את מחשבותיהם במקום מתקיימות סדנאות סריגה, מוזיקה, קריאה, כתיבה. יש שם גם מועדון קולנוע , סדנאות רישום וציור ועוד. אבל המטופלים יכולים להגיע למקום רק כדי לבלות את בו היום, לשתות קפה ולקחת פאוזה לרווחתם הנפשית. עבור המטופלים זוהי גם סיבה לצאת מהבית ולעגן מחדש את הקשר שלהם עם העולם. "תמיד נמשכתי להתעסק בעולם הזה, שהוא מטריד מצד אחד ומאד מסקרן מאידך", אומר הבמאי פיליבר. "זה עולם שתמיד מאיר גם עלינו כמעין זכוכית מגדלת ומראה מגדילה על האנושות בכללה. ועבור יוצר קולנוע זה מרחב אינסופי".
הבעיה היחידה שהייתה לי עם הסרט הזה היא שהוא מאוד סטטי, מאוד רפטיטיבי, מאוד תמונת מצב שכמעט אינה משתנה. אז נכון שאי אפשר לצפות בדוקומנט כזה לטוויסט דרמתי בעלילה, אבל גם התפתחות מינורית קשה לאתר בו. ועדיין, זהו סרט ראוי ביותר, המטיל זרקור על קבוצה של אנשים שלא פוגשים בדרך כלל בסרטים. (נחום מוכיח, אתר הבמה)
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|