תרבות ראשי עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
לוח האירועים 2014 אפריל 
א ב ג ד ה ו ש
  
101112
13141516171819
20212223242526
27282930
כתבה
 
מאת: נחום מוכיח פסגת התבור
 

 
 
אלי תבור, זוכה פרס אופיר מפעל חיים בתסריטאות  מגיש שיעור מאלף בתולדות הקולנוע הישראלי. לגזור ולשמור  


שיחה עם אלי תבור, שיקבל ביום שישי פרס מפעל חיים לתסריטאות בטקס חלוקת פרסי אופיר, היא הרצאה מרתקת על פרקים פיקנטיים, חלקם עלומים וחלקם ידועים, בתולדות הקולנוע הישראלי. 
  
היום תסריטאות הוא תחום אינטגרלי בתוכנית הלימודים בכל בתי הספר לקולנוע, אבל כשתבור, 78, החל לכתוב תסריטים, באמצע שנות ה-60, לא היו בארץ בתי ספר לקולנוע, והנושא הזה לא נכלל בשום תוכנית לימודים של מוסד כלשהו.
 
ועם זאת תבור חתום על סדרה נכבדה של תסריטים ללהיטי קופה, בהם "צ'רלי וחצי", "סלומוניקו", "חגיגה בסנוקר", רבים מפרקי "אסקימו לימון" ועוד ועוד.
 
התסריטים שלא הופקו
 
אז איך בכלל הגיע תבור מעמדת העיתונאי והעורך הבכיר בשבועון "העולם הזה" לכתיבת תסריטים?
 
"אנסו אותי", עונה תבור חד וחלק. "בשנות ה-60 הסתובב כאן איזה טיפוס תימהוני, שכבר לא חי, שקראו לו אדם גולדברג. הוא היה בוגר בית הספר המפורסם לקולנוע בלודג', שבו למדו כל גדולי הקולנוע הפולני, בהם ואידה ופולנסקי.
 
"גולדברג התעסק בסרטי פרסומת ושאף לעבוד לסרטי קולנוע, אך לא הצליח. ובראשית שנות ה-60 התפרסם ב'העולם הזה' סיפור בהמשכים  שנקרא 'חול בעיניים'  על חייל ישראלי וקצין מצרי במבצע קדש, ב-57', שמוצאים את עצמם לבד במדבר וכדי לשרוד ולהינצל  צריכים לשתף פעולה.
 
"אדם גולדברג קרא את הסיפור ונכנסה לו אידיאה פיקס. הוא פנה אליי, אני לא יודע למה, אולי בגלל שכתבתי ביקורות קולנוע ב'העולם הזה', אף ששמי לא היה חתום עליהם כי עשיתי בעיתון 20 תפקידים, כתב בתי משפט, ספורט ועוד ועוד.
 
"גולדברג ידע שאני מבקר קולנוע ופנה אליי והתחיל לנדנד לי. אמרתי לו, מה אתה רוצה ממני? אני עיתונאי, לא תסריטאי, אני לא יודע לכתוב תסריטים. הוא הציק לי ונדנד לי עד שבסוף אמרתי לו, טוב, אני אכתוב. והוא לימד אותי שכותבים מספר סצנה, יום או לילה, מקום שבו זה מצולם, ואחר כך אתה כותב מה יש בסצנה ואת הדיאלוגים. נורא פשוט.
 
"התחלתי לכתוב, אבל הוא לא היה שבע רצון ואז הוא צירף אליי את רם עברון ז"ל, שהיה מבקר הקולנוע של 'מעריב' וגם מבקר מוזיקה וכתב מוזיקה מפורסם בקול ישראל, ואת העיתונאית והסופרת שולמית הר-אבן. ויחד ישבנו וכתבנו את התסריט, והוא הצליח למצוא משקיע והתחיל לצלם, כשיהורם גאון היה הקצין המצרי ומוטי ברכאן שיחק את החייל הישראלי. 
 

"חגיגה בסנוקר" (תמונת יח"צ)

"הצילומים התחילו  בדיוק בתקופה שבה יהורם גאון הופיע ב'קזבלן'. אז הוא היה מצלם את הסרט ביום ויהורם היה מופיע ב'קזבלן' בערב, וזה היה לחץ עצום. ומה שקרה הוא שאחרי שבוע הוא רצה איזו גבעה, לאחר שראה בעיניי רוחו את השניים נאבקים עליה. הוא חיפש לוקיישן בחולות ראשון, בניצנים ונסע לנגב, אך לא מצא גבעה כמו שרצה. אז הוא הזמין בולדוזרים לבנות לו גבעה, שתהיה מתאימה לצרכים שלו, וכך הוא גמר את כל התקציב של הסרט.
 
"וכך נפסקה ההסרטה של 'חול בעיניים'. גולדברג מכר את התסריט שלוש פעמים, ושלוש פעמים קיבלנו כסף עליו. ואחרי 12 שנה עוד הגעתי לאיזה מפיק וראיתי שהתסריט נמצא על השולחן שלו. אבל גולדברג לא עשה אף סרט בחיים, פרט לעשר דקות האלה שהוא צילם".
 
אחר כך כתב תבור עם השחקן והזמר אריק לביא תסריט לסרט בשם "שש בש", על פי ספרו של משה שמיר "אגדות לוד", אלא שגם סרט זה לא הופק מעולם.
 
האם אחרי כתיבת שני תסריטים לסרטים באורך מלא שלא יצא מהם כלום, לא ריפה הדבר את ידיו של תבור? "בעשרים השנים האלה שבין אמצע שנות ה-60 ואמצע שנות ה-80, כתבתי כ-40 סרטים, שרק 23 מהם הופקו, אבל אני טיפוס כזה שלא יודע לסרב", הוא משיב.
 
"אם מישהו ביקש ממני לכתוב תסריט ואחרי זה נראה מה ייצא מזה, הסכמתי מייד. זה היה מן שעשוע בידור כזה בשבילי, סוג של תחביב וכתבתי המון. אהבתי לכתוב ולראות לאחר מכן את הדברים מצולמים. גם הסכומים שקיבלתי היו שוליים. זה לא בשביל הכסף אלא בשביל הכיף". 
   
פגישה עם אורי זוהר בסיני
 
אחרי שני תסריטים שלא יצאו מהם סרטים הגיע המפגש של תבור עם אורי זוהר. "ביום האחרון של מלחמת ששת הימים פגשתי את אורי זוהר על מסלול שדה התעופה רפידים בסיני", הוא משחזר. "הוא הופיע בפני חיילים בסיני ואני כתב צבאי, וכמובן שהכרנו והיינו ידידים, מהבוהמה של תל-אביב, מבתי הקפה קליפורניה וכסית.
 
|ואז אורי אומר לי, מוכרחים לעשות סרט מהסיפור של המלחמה. אמרתי לו, בטח. כל כך היינו נלהבים מהניצחון במלחמה הזו, אז נדברנו להיפגש בתל-אביב, אז נפגשנו ובישלנו את התסריט ל'כל ממזר מלך'. אמרתי לו, בוא נחליט איזה סרט אנחנו עושים.
 
"ממה שלמדתי עד אז על קולנוע, הבנתי שלא מספיק שיש לך סיפור. אתה צריך להחליט מה אתה רוצה להגיד. כמו שכותבים ידיעה או כתבה עיתונאית אתה צריך לדעת מה אתה רוצה להגיד. אחרת לא תצא לך כתבה טובה ולא ייצא לך סיפור טוב. וכך גם לא תסריט טוב. 
 

מתוך הסרט "אסקימו לימון" (תמונת יח"צ)

"החלטנו שמה שאנחנו רוצים לעשות זה לקחת שני סיפורים: את זה של אייבי נתן ואת זה של הטנקיסט צביקה שנלחם לבדו ברמת הגולן אחרי שכל צוות הטנק שלו נהרג והוא המשיך להילחם. הוא ידע שהוא צריך להילחם כדי שאנחנו ננצח במלחמה, כמו שאייבי נתן ידע שהוא צריך לטוס למצרים ולדבר עם נאצר, כדי שיהיה שלום. אז זה הנושא.
 
"מה שרצינו להגיד שאם כל אחד ייקח כמשימה אישית, או לנצח במלחמה או להשיג את השלום, אז יהיה שלום או שננצח במלחמה. ומכאן בא שם הסרט - 'כל ממזר מלך'.
 
"ואז פשה (אברהם דשא פשנל) וחיים טופול, שהיו חברים של אורי זוהר שהיה שותף איתם במשרד האמרגנות של פשה, והצטרף אליהן שותף רביעי, גיורא גודיק. וזה, כדרכו, עשה כל דבר במימדים הוליוודיים או בנוסח ברודוויי.
 
"באותה תקופה, בתל-אביב של אותם ימים היו מחזות מוזיקליים והופעות כמעט כמו בברודוויי.  היום כשמביאים לארץ פעם בכמה חודשים להקה, זה כאין וכאפס לעומת מה שגיורא גודיק היה מביא אז, כשכל עם ישראל מנה בסך הכל שלושה מיליון איש.
 
"וכשגודיק נכנס ל'כל ממזר מלך' הוא אמר שזה לא הולך להיות סתם סרט אלא נעשה סרט הוליוודי. אז הוא החתים את וויליאם ברגר, שהיה כוכב דרג ב', ואת פייר אנג'לי, שהייתה כוכבת על. הם לא היו בתפקידים הראשיים אבל הוא רצה עוד לפני שעשו את הסרט שאפשר יהיה למכור אותו בחו"ל ולכך צריך שני שמות הוליוודיים.
 
"והם באו ושיחקו, ועל סמך זה הוספנו להם סיפור, שהוא עיתונאי זר והיא אשתו, המלווה אותו. והסרט הזה היה הצלחה מסחרית גדולה במימדים של אותם ימים ובעקבות זה התפרסמתי כתסריטאי והתחילו לפנות אליי.

   

 
"אף אחד מכל 40 הסרטים שכתבתי את תסריטיהם לא היה משהו שיזמתי וגם לא על פי רעיונות שעלו בראשי. כשפנו אליי אמרו לי, יש סיפור כזה וכזה, ויש במאי כזה וכזה. אתה מוכן? אמרתי כן, ולא היה אכפת לי אם זו קומדיה או מלודרמה, או סרט של שווילי, לא משנה באיזו רמה, כמו 'נחצ'ה והגנרל'. רצו, אז כתבתי. זה היה קולנוע של מפיקים והם פנו אליי כשצץ איזה רעיון אצל שחקן או במאי, ואמרו לי שצריך לכתוב אותו".
 
היום זה עובד קצת אחרת
 
"היום כל במאי חושב שהוא יודע לכתוב לבד את התסריט. רבים מהם אמנם יודעים, כי הם לומדים בבתי ספר לקולנוע ויודעים לפתח סיפור ולכתוב תסריט, אבל מה שחסר בתסריטים שלהם זו עבודת צוות עם תסריטאי, שיודע לכתוב יותר טוב מבמאי. ועבודה של תסריטאי עם במאי יוצרת סיעור מחות שמוליד הפרייה הדדית והסרט נעשה יותר טוב.
 
 
"לכן זו טעות שגם במאים מוכשרים מאוד, כמו שמי זרחין, שעשה את 'העולם מצחיק', שזה סרט נהדר, אבל אם היה עובד עם תסריטאי מסחרי, הסרט היה הרבה יותר טוב וגם יותר מסחרי, כי יש לו שם כמה טעויות בסיסיות. אבל לא חשוב, כי הוא במאי נהדר והסרט נהדר והרעיון נהדר".
 
אתה אומר סרט לא מסחרי, אבל ראו אותו כבר מעל 200 אלף צופים
 
"'כל ממזר מלך' עשה 650 אלף צופים, 'צ'רלי וחצי' עשה 600, 'חגיגה בסנוקר' עשה בסיבוב הראשון 800 מיליון ו'אסקימו לימון' עשה מיליון ו-350 אלף. וכל זאת במדינה של שלושה וחצי מיליון תושבים". 
 

זאב  רווח ויהודה ברקן, "צ'רלי וחצי" (תמונת יח"צ)

אבל זו הייתה תקופה אחרת, לא הייתה טלוויזיה, בטח לא רב-ערוצית כמו היום

 
"נכון, אבל גם סרטים ישראליים אחרים לא זכו להצלחות מסחררות. בסרטים שלי היה כנראה איזה טאץ' מסחרי שדיבר לקהל".
 
חלק מהם עובדים עד היום כסרטי פולחן
 
"לא כולם אבל הסרטים 'צ'רלי וחצי', 'סנוקר', 'אסקימו לימון' ו'סלומוניקו' נצרבו בדי.אן.איי של הישראליות וחלק מהרפליקות שלהם הפכו למטבעות לשון בשפה העברית. כשאתה אומר היום 'סטלה המגמרת', כולם יודעים מה זה. יש לי נכדים בכיתה ה', בני 10, ויש להם בכיתה ילדים שיודעים את הדיאלוגים של הסרטים האלה בעל-פה".
 
אז אתה יכול לזקוף משהו לזכותך
 
"זה לא רק בזכותי. זה עבודה שלי ושל הבמאי. בייחוד הסרטים שעשיתי יחד עם בעז דוידזון. זה במאי שגמר בית ספר לקולנוע בלונדון ובא לכאן עם המון ידע, ובכל זאת כמעט בכל סרט שעשה כאן הוא לקח אותי בתור תסריטאי. למה הוא היה צריך אותי? הוא יכול היה לכתוב את התסריטים שלו לבד, אבל הוא ידע שעם סיעור מוחות והפרייה הדדית זה ייצא יותר מושלם.
 
ולכן חבל לי שרוב הבמאים היום כותבים את התסריטים שלהם לבד, למרות שיש איגוד תסריטאים ובו עשרות תסריטאים שיכולים לסייע להם. בתקופתי היו ארבעה-חמישה תסריטאים בלבד, הבולטים שבהם בהם משה הדר ועדנה שביט.
 
"היו גם במאים שכתבו את התסריטים שלהם לבד, בהם אפרים קישון ומשה מזרחי ויצאו להם גם סרטים טובים. 'שלושה ימים וילד' הגיע לפסטיבל קאן ועודד קוטלר זכה שם בפרס השחקן הטוב ביותר. אני לא אומר שזה לא עובד. אני רק יכול לציין שהגעתי למקצוע במקרה ועם הזמן כמובן שלמדתי יותר, קראתי ספרים והתמקצעתי יותר בזה".
 
 את התסריטים לסרטים שהגיעו בשנים האחרונות למועמדות לאוסקר - "ואלס עם באשיר", "בופור", "עג'מי" ו"הערת שוליים" - כתבו הבמאים עצמם
 
"אני לא אומר שהסרטים האלה לא טובים, אבל הרוב היום עושים סרטים כדי לזכות בפרסים בפסטיבלים. רק בשנתיים האחרונות היו סרטים, ולא אנקוב בשמותיהם, שזכו בארבעה חמישה פרסי פסטיבלים, זכו להימכר למדינות שונות אבל בארץ עשו רק אלף או אלפיים צופים.
 
"אז יש יוצרים שעושים סרטים לפסטיבלים. אני עשיתי סרטים עבור הקהל. אמנם שניים מהם הגיעו לפסטיבל ברלין, 'אסקימו לימון' ו'סלומוניקו', אבל לא זכו בפרסים. עובדה שבנימוקי האקדמיה להענקת הפרס לי הם לא אומרים 'סרטים איכותיים' אלא 'סרטים אהובים'. אני מעדיף שהסרטים שלי יהיו אהובים מאשר איכותיים".
 
 כלומר, אצלך הקולנוע המסחרי הוא חזות הכל?
 
"זה לא עניין מסחרי, זה לא אני מרוויח מזה. אז לא היו קרנות שעודדו את הסרטים והמפיקים היו משקיעים מכספם ומכספי משקיעים שגייסו, והמטרה הייתה קודם כל להחזיר להם את ההשקעה. זו הייתה המשימה. וגם אם יכולים להרוויח – אז שירוויחו. שיהיה להם לבריאות. גם הקולנוע האמריקאי הוא קולנוע מסחרי".
 
"סרטי הבורקס תרמו תרומה עצומה לצמצום הפער העדתי"
 
איך קיבלת בזמנו את הביקורת שהסרטים שנוצרו מתסריטיך נחותים ואף הודבק להם הכינוי בורקס?
 
"לפני כמה שנים הגיע לארץ סרט בשם 'החתונה היוונית שלי'. זה סרט בורקס אמריקאי, זו בדיוק הנוסחה: אמריקאי גזעי מתאהב ביוונייה וזה על בסיס אתני. וכל המבקרים שירדו על סרטי הבורקס יצאו מדעתם מרוב התלהבות מהסרט הזה.
 
"אז כמו שפורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה, אז ככה גם בורקס או סרטי ספגטי. זה הכל עניין של איפה עושים אותם. אני חושב שבדיעבד, בלי שהתכוונו לזה ובלי שרצינו את זה, הסרטים האלה, סרטי הבורקס, תרמו תרומה אדירה לצמצום הפער הבין-עדתי, בכך שהם עודדו את הגאווה של בני עדות המזרח שראו את הסרטים האלה והזדהו עם הגיבורים שלהם.
 
"אם אתה לא מזדהה עם גיבור של סרט, אתה לא אוהב את הסרט ולא הולך לראות אותו. זה כלל יסודי בקולנוע, בעיקר האמריקאי. קונפליקט דרמטי נוצר כשמישהו רוצה להשיג משהו ויש מכשולים בדרך להשגתו. הצופה חייב לרצות את מה שהגיבור רוצה ובכך הוא מזדהה איתו.
 
"הקהל המזרחי הזדהה עם הגיבורים המזרחים בסרטי הבורקס וראה שאין שום סיבה לקהל האשכנזי להתנשא עליהם, כי להם יש תרבות ומורשת משלהם ומוזיקה מזרחית שהם אוהבים. אבל זה לא אומר שהם נחותים, אלא אחרים, ויש להם בדיוק את אותן זכויות שיש לאשכנזים ששומעים את צ'ייקובסקי או מוצרט".
 
אבל אובייקטיבית, הם לא נתפסו כנחותים?
 
"בעיני האשכנזים אולי, אבל לא בעיניהם. הם אהבו את זה וגם אשכנזים הזדהו איתם. קראתי באיזשהו מקום ביקורת על כך שמכל הסרטים שהוגשו השנה לפרס אופיר, אין אף אחד שעוסק בנושא חברתי. אנחנו באותם שנים עשינו סרטים בנושאים חברתיים.
 
"מה זה 'סלומוניקו', הראשון? זה בדיוק מה שהיה השנה בקריית מלאכי, שהאתיופים הפגינו שיש שם מרוקאים שלא רוצים שיתנו להם לגור אצלם. בשנות ה-70 לא היו אתיופים, אבל היו סלוניקאים.
 
"הסיפור של 'סלומוניקו' הוא על מישהו בשכונה בדרום תל-אביב שרוצה לתת חינוך טוב יותר לילדיו ובא לגור בשכונה בצפון העיר. ואז בעיני השכנים האשכנזים זה לא מוצא חן ואז יש ישיבת ועד בית. וזו סצנה שלא ראיתי כמותה לא בקולנוע הישראלי ולא בקולנוע הזר.
 
"כשסלומוניקו שם עונה לביקורת של כולם, בכל הקרנה, שהיו בה גם צופים אשכנזיים וגם מזרחיים, הקהל היה פורץ במחיאות כפיים, כהזדהות עם הגיבור שלו. זו הייתה ביקורת חברתית על אפלייה בדיור.

  


 
"ב'סרט וארוחת בוקר' הספור הוא על זוג צעיר שלא יכול לגור בארץ כי הוא לא יכול להשיג דירה משלו. ואז סיפור האהבה בין מיקי קם ודורון תבורי מתפוצץ, משום שאין להם מקום להיות בו והם גרים אצל ההורים. כל הסיסמאות של הפגנות המחאה החברתית של הקיץ שעבר – היו בסרטים האלה, רק 30 שנה לפני זה. ו'סלומוניקו' השני עוסק ביחס לקשישים".
 
 בזמן הכתיבה המסרים האלה היו לך בתודעה?
 
"בסרטים האלה בהחלט היו מסרים חברתיים, בעוד שב'צ'רלי וחצי' ו'סנוקר' – לא. בהם פשוט רצינו לעשות קומדיות נחמדות, לפי הזמנה". 
  
קולנוע של מפיקים
 
איך התנהלה הכתיבה המשותפת שלך עם הבמאים איתם עבדת?
 
"אתה יושב עם הבמאי ומדברים תחילה על הסינופסיס, אחר כך על הטריטמנט, ולאחר מכן על התסריט. אני רושם הערות, הולך הביתה וכותב ומביא. אם זה מוצא חן בסדר, אם יש הערות – אז מתקנים. אל תשכח שעבדנו אז במוכנת כתיבה וכל תסריט היה צריך לכתוב פעמים רבות, לפעמים עד 20 פעם, והכל באילוצים של זמן.
 
"היום, כשיש קרנות שמממנות את התסריטאי ואת הבמאי שכותב את התסריט, אז יש לו זמן. למשל, בני תורתי, שיצר את הסרט הנפלא 'בלדה לאביב הבוכה', כתב את התסריט שלו במשך כמעט עשר שנים, בישל אותו לאט לאט.
 
"יש ספר מפורסם שלמדתי ממנו הרבה, של התסריטאי יהודי-הוליוודי וויליאם גולדמן, שכתב הרבה תסריטים לסרטים הוליוודיים מצליחים. והוא כותב בין השאר שמהרגע שבו אני מקבל הצעה לכתיבת תסריט ואומרים לי מה הנושא, ועד הרגע שבו אני כותב את הדראפט הראשון לסינופסיס, צריכה לעבור לפחות חצי שנה. למה? כי זה הזמן שצריך כדי שהסיפור יתבשל בראש, הוא לא נולד בבת אחת.
 
אנחנו, בגלל שהיינו קולנוע של מפיקים, היינו צריכים לכתוב כל תסריט תוך חודש ימים. למה? כי המפיקים ידעו בדרך כלל שהם צריכים סרטים לקיץ, לחופש הגדול, כי אז יש יותר נוער וילדים שהולכים לסרטים. כך שהיו מזמינים את התסריט בפברואר ובמהלך מרץ היית צריך לכתוב אותו. היה לך דד-ליין. זה היה פס ייצור. בזמן הכתיבה כבר חיפשו את הלוקיישן ובחרו שחקנים".
 
תיארת את העבודה עם בעז דווידזון כאחד השיאים שלך
 
"הוא גאון והאבדה הגדולה ביותר של הקולנוע הישראלי, בכך שהוא לא כותב ולא עושה סרטים כאן. גם בהוליווד הוא לא מביים, אלא רק קורא תסריטים ומאשר.
 
"העבודה איתו התנהלה כך: יושבים איתו, מעלים רעיונות ואתה מתלהב והולך. למחרת הוא אומר לך, חשבתי על זה, יש לי רעיון יותר טוב. אתה זורק את מה שכתבת, רושם את מה שהוא אומר, את הרעיון החדש, כותב אותו, אבל למחרת הוא אומר לך, שמע, מה שאמרתי לך אתמול זה זבל, יש לי רעיון עוד יותר טוב...
 
"מצד שני היה לי לתענוג ולכבוד לעבוד עם במאי כזה ולראות איך עובד אמן אמיתי שכל הזמן חושב וכל הזמן יוצר. ולא רק זה, כשהכל כבר היה מוכן, יום לפני הצילומים הוא היה יושב ונותן את הטאץ' הסופי לתסריט. ולא רק זה, אלא שבזמן הצילומים הוא היה מאלתר, עושה ומשנה, כל הזמן מהראש שלו רק ליצור וליצור. לפעמים זה טוב, לפעמים זה רע.
 
"ב'אלכס חולה אהבה' זה היה רע. אני חושב שכתבנו במקרה הזה את התסריט הטוב ביותר שכתבנו אי-פעם, והוא הפך גם כן לסרט קופתי מצליח. אבל הוא היה יכול להיות סרט הרבה יותר טוב. 


יוסף שילוח ז"ל, "אלכס חולה אהבה" (תמונת יח"צ)

"הכל התחיל בסיפור של בעז, בוא נכתוב סרט תקופתי על ילד בן 12 שמתאהב בעולה חדשה שבאה אחרי השואה והיא מחכה לראות מה קורה עם חבר שלה, שגם כן נעלם בשואה והיא ממתינה לראות אם הוא גם שרד בשואה. והילד משמיד את המכתבים שזה שלח לה. סיפור נהדר. עובדה היא ש-12 שנה לאחר מכן היה סרט איטלקי מאוד דומה, על ילד בעיירה איטלקית ליד אנקונה המתאהב ביפהפיית העיירה שהחבר שלה, חייל איטלקי, נפל בשבי הרוסים. הוא חי או לא חי, ושולח לה מכתבים.
 
"בכל אופן, הסרט שלנו 'אלכס חולה אהבה' היה יכול היה להקדים את הסרט האיטלקי    ב-12 שנה, אבל בעז חשב שהסרט לא מצחיק, ולקח את פארוק, שהיה דמות משנה שולית, שנועדה קצת לתת את הקומיק-רליף בסרט והפך אותו לדמות המרכזית, כשהסרט הוא עליו. והסיפור של הילד נשאר בצל הסצנות הקומיות של פארוק, בכיכובו הנהדר של יוסי שילוח זכרונו לברכה.  

"לפעמים פעלתנות היתר שלו קצת מזיקה, אבל זה אופי של יוצר אמיתי שכל הזמן חושב ולא נצמד למקור.

  

 
"זאת לעומת במאי מצוין אחר, פרדי שטיינהרדט, שעשיתי איתו שלושה סרטים, את שני ה'סלומוניקו' ואת 'סרט וארוחת בוקר'. הוא לא היה זז מילה מהתסריט. מה שהיה כתוב הוא היה מצלם. אצלו היו חייבים לומר בדיוק את שורות הדיאלוג שכתובות בתסריט. וגם הסרטים שלו היו מצוינים. אבל בעז אף פעם לא שלם עם מה שהוא עושה ורוצה עוד יותר טוב. זה תענוג. למדתי ממנו המון. עם כל במאי זה אחרת".
 
סיפרת שנתת טיפים לאחים ברבש ולבמאים אחרים שפנו אליך.
 
"האחים אורי ובני ברבש, אותם לא הכרתי, ביקשו לפגוש אותי כשעבדתי ב'ידיעות אחרונות'. הם אמרו לי שכתבו תסריט עם ערן פרייס, וביקשו ממני להיות מה שנקרא בהוליווד 'סקריפט דוקטור' - רופא תסריטים, מתקן תסריטים, בהוליווד עושים הקרנות ניסיון לסרטים כדי לראות את תגובות הקהל.
 
"אז כשבאו אליי האחים ברבש הם אמרו לי שהם יודעים שיש להם ביד סרט טוב, אבל הם רוצים שהוא גם יהיה מסחרי. קראתי, בהתנדבות, כי אני אוהב קולנוע ישראלי. ישבתי איתם בכמה ישיבות ואמרתי להם מה לעשות בסרט. הם עשו זאת ו'מאחורי הסורגים' הפך להצלחה מסחרית והגיע גם למועמדות לאוסקר. כך היה גם עם 'בר 51', של עמוס גוטמן ז"ל. הוא ועדנה מזי"א כתבו תסריט, באו אליי כדי שאעזור להם להפוך אותו ליותר מסחרי.
 
כך היה גם לפני 12 שנה עם סדרת הטלוויזיה 'כסף קטלני'. אחרי 13 פרקים ראשונים הם רצו לעשות עונה שנייה ופנו לערוץ 2. אך יוהנה פרנר ז"ל, שהייתה אחראית על אישור הפרויקטים, אמרה להם שהתסריטים לא טובים, ושהם צריכים סקריפט דוקטור. תוך חודש אחד שיפצתי ושכתבתי להם 13 תסריטים. וקיבלו את זה להפקה. יש לפעמים תועלת בתסריטאי שיודע כמה כללים שגם אלה שגמרו בית ספר לא חושבים עליהם".
 
"ללמד אותי אתה צריך"
 
בעצם, אחרי "אלכס חולה אהבה", ב-1985, "למה לא המשיך כבודו?"
 
"פשוט מאוד. כי ב-1985 נשלחתי להיות כתב של 'ידיעות אחרונות' בארצות הברית ואז הפסקתי לכתוב תסריטים. וכשחזרתי, לקחו אותי בתור לקטור. תחילה נילי המאירי ואחר כך כתריאל שחורי.
 
"הייתי המון שנים לקטור, ואני יכול לומר לזכותי שלפחות שני סרטים הגיעו בזכותי לכלל מימוש, כי היו התנגדויות. האחד הוא 'שורו'  של שבי גביזון והשני 'החיים עפ"י אגפא', של אסי דיין. הייתה להם התנגדות ואני נלחמתי, כמעט הפכתי שולחנות, כדי שיאשרו אותם.
 
"אחר כך ליוויתי את שבי גביזון גם עם הסרט 'חולה אהבה בשיכון ג''. שמעתי על קסווירה הולנדר, שהייתה כותבת טור ייעוץ בעיתון. מישהו שפנה אליה סיפר: 'אני מזיין שש פעמים בלילה, ורוצה שתלמדי אותי איך לזיין 12 פעמים בלילה'. אז היא ענתה לו: 'ללמוד אתה רוצה? ללמד אתה צריך!?' וזה מה שאמרתי לשבי אחרי שקראתי את התסריט שלו: ללמוד ממני אתה צריך? ללמד אותי אתה צריך".
 
כאחד שנתן כותרות בעיתונות, הענקת גם שמות לסרטים שאת תסריטיהם כתבת?
 
"לחלקם. אני חושב ש'כל ממזר מלך' היה שם שאני הגיתי, כך גם בסדרת סרטי אסקימו לימון 'שפשוף נעים' ו'יוצאים קבוע', שהיה שם של סדרת כתבות עם נוער  ב'העולם הזה'. וגם 'סרט וארוחת בוקר'. זאת אחרי שהייתי בכפר של רפי נלסון באילת, ושמעתי מישהו פונה למישהי: 'אפשר להציע לך לבוא לסרט וארוחת בוקר?'". 
   
  
                          
אלי תבור יקבל פרס מפעל חיים בטקס חלוקת פרסי אופיר יתקיים ביום שישי, 21 בספטמבר 2012 במרכז קריגר לאמנויות הבמה חיפה בהנחיית שלמה בראבא. הטקס מתקיים במסגרת פסטיבל הסרטים הבינלאומי ה-28 בחיפה.


19/09/2012   :תאריך יצירה