היצירה עוסקת בהיבטים הדואליים של מושג ה"תהום". היא יונקת את השראתה מתפישת העולם האירידוסופית - תפישה הרואה בסיפור המבול המקראי אנלוגיה למצבנו הקיומי בהווה, הן במובן של הכחדת הישן והן במובן של יצירת הראשית מן החדש. לפי תפישה זו עוברת האנושות אז וכיום התמרה קוסמית גבוהה שמטרתה ניקיון. כל מגדלי ה"אגו" שהאדם בנה, כל הדעות מוצקות שיצר במטרה "להגן" על עצמו, כולם מתמוטטים כדי שהאדם יעסוק בעיקר בתיקון יחסים קרובים, בחניכת ילדים, בערכים ובמידות.
"לֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (בראשית ט י"א) נותן אלוהים את הבטחתו לצאצאיו של נח לכן צמצום האנושות בימנו הוא בתחפושת אחרת; האנושות מתקשה ללדת את הנשמות האלוהיות באופן טבעי ונותרת חסרת אונים אל מול פגעי הטבע, האסונות, המגיפות והמלחמות הגובות מיליוני קורבנות מדי שנה. כדי לא להיכנס ל"כלא האנושי" בצורות שונות, בדימויים ובתעתועים, שוהה האדם לעתים בהתבודדות, בהקשבה וביצירת התקשרות לאמת העצמית. הוא משיל את מלבושיו הרברבניים והמתעתעים ועומד בענווה אל מול האמת הערומה של ההבנה המאוחרת. הבריות יכולות לאהוב אותו יותר או פחות אך אינן יכולות לשופטו. הוא אמיתי, נאמן לעצמו ומשול ללהבת נר נשמה. כך על ידי תיקון עצמו תורם האדם לאיזון הכלל.
תהום רבה, צילום: אילן חזן