"בראשית היו רק חושך ודממה. באוקיינוס האינסופי של הריק שחתה לה נשמת העולם, בודדה ושקטה. שמה היה אורה, והיא נשאה בתוכה את כל הזרעים של היקום שעתיד היה להיוולד."
 
המופע מתמקד במפגש האנושי עם סופים וההתחלות הנולדות מהם. היצירה חוקרת את הדואליות שבין סוף כהזדמנות להתבוננות לאחור לבין סוף כפתח להמשך ולהתחלה חדשה. היא מבטאת את הכמיהה לסוף, הפחד ממנו, ההפתעה שבהגעתו, והתקווה לסוף טוב ומנחם.
בדומה לאורה, המתמוססת ומשאירה אחריה בריאה חדשה, גם אנו נאלצים להיפרד ממה שהיה ולפנות מקום ליצירה חדשה, לרעיונות חדשים ולמציאות חדשה.
"סוף סוף" נעה על הקו שבין הבלתי נראה לבלתי נמנע, ומבקשת מאיתנו להאט, להרגיש, ולאפשר למשהו חדש להופיע – דווקא מתוך השקט.
 
המציאות הישראלית בשנת 2026 עומדת בצל של שינויים מתמשכים – מלחמה ממושכת, משברים חברתיים, ובנייה מחדש של סדרים חברתיים ורגשיים.
בדיוק כפי שאורה, נשמת העולם, מתמוססת כדי להוליד מציאות חדשה, כך גם החברה הישראלית ובתוכה הפרט,  עוברת תהליך של פירוק, עיבוד ותהליך התחדשות שעדיין לא הושלם. המופע מזמין אותנו להשהות את המבט – לא למהר להגדיר, אלא להקשיב. האם אפשר לזהות את אותם רגעים ראשוניים, שבהם מציאות חדשה מתחילה להתעצב, גם אם היא עדיין שקטה, בלתי נראית? האם אנחנו חווים אובדן או אפשרות?
"סוף סוף" מפגישה בין החרדה מפני הסוף, החשש שאין מנוס ממנו, לבין התקווה לסוף אחר, שסוף סוף יגיע.

   צילום וידאו: שלום בוארון