עלילת המחזה מגוללת את סיפורו של קרקס נודד, שמנהלו העריץ קאריבלדי (הצ'לו), כופה על הלהטוטן (הכינור), המאלף (הפסנתר), המוקיון (הקונטרה באס) והנכדה (ויולה) לעשות חזרה יומית על חמישיית דג השמך של שוברט, חזרה שבמשך עשרים ושתיים שנים לא הצליחו לסיימה בביצוע היצירה.

היצירה היא משל על החיים כנידונות כפייתית חסרת תוחלת לחיפוש משמעות. ההצגה משקפת את הפחד התמידי של האדם לוותר על השאיפה לחתור למטרה נשגבת ולמימוש העצמי, על אף הידיעה שתהליך זה נועד לכישלון מראש, כפי שכתב תומס ברנהרד ברוח צ'כובית: "איך ניחלץ מהעליבות והגיחוך שמסביב ? יש לשאוף לגדולה !". גישה זו מגולמת, בין היתר, בתפיסת עיצוב החלל, המייצג את המחסן של הקרקס, שבו הומרו כלי הנגינה הקלאסיים במיתרים הנמתחים לתוך תיבות תהודה, שבאמצעותם נגזר על הדמויות לתרגל בכל יום את יצירתו המוכרת של שוברט.