פח האשפה של ההיסטוריה, הפרטית והקבוצתית, מלא ב"מיושן": אנשים, מקומות, חפצים, זכרונות, סיפורים, טכנולוגיות ושפות נכחדות. ובכל זאת, מסתבר שבדברים הבלתי שימושיים האלה, שלכאורה אבד עליהם הכלח, מהבהבת איזו שלהבת דרכה העבר מאותת להווה וההווה לעבר.
כפרפורמרים, אנחנו מסרבים להיאחז בנוסטלגיה, כי אם שמחים שמחה גדולה לשחרר את המיושן בעזרת אסוציאציות משותפות לנו ולקהל ולעורר דיאלוג בין שפות שונות - שפת התיאטרון, שפת המוסיקה, שפת הסימנים.
יאללה בטטה משוטט בין מעשים ומעשיות, חלקם מצחיקים וחלקם לא. רובם, אנחנו מקווים, עד דמעות.