תרבות ראשי עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
לוח האירועים 2024 מרץ 
א ב ג ד ה ו ש
     
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31
ארכיון החאן
 
קריפס
 
 
מאת: לוץ היבנר
תפעול תאורה: אבישי מילשטיין
בימוי: גדי ענבר
תעתוק וניהול מוזיקלי: אבי שכוי
תחקיר ועריכה: עפרה קונפינו
משתתפים: ליליאן ברטו , ניר לוי , נעמי פרומוביץ' - פנקס , עירית פשטן

משך הופעה: כשעה וחצי (ללא הפסקה).
 
תמונות היכן ומתי

שלוש נערות צעירות – לילי, פטרה ומארן מחפשות את התהילה.
הן מתייצבות בוקר אחד לאודישן על תפקיד המנחה החדשה של תכנית הטלוויזיה "קריפס" (Creeps) – תכנית הקליפים, המועדונים, הבילויים וסגנון החיים, התוכנית הכי "טרנדית" באירופה.
במהלך האודישן באולפן הטלוויזיה הן חושפות את עצמן, את חלומותיהן ואת סודותיהן, מתעמתות בינן לבין עצמן ונאבקות בכל כוחן על התפקיד המיוחל.
מולן נמצא ארנו – במאי התוכנית, מניפולטיבי ושרמנטי שמלהטט בהן, מפלרטט איתן, מתגרה ומנצל את תמימותן.
זהו מחזה צעיר, תוסס ועכשווי, שחושף את אכזריותה של המדיה המשתלטת על חיינו, תוך כדי אחיזת עיניים, ציניות ומקסמי שווא.

המחזה, וגם צוות השחקנים המקורי זכו בפרסום ובציונים לשבח בפסטיבלים באירופה בקיץ האחרון.
הטלוויזיה - "משיח" או "שטן"
הטלוויזיה, עם תחילת האלף השלישי, תופסת מקום משמעותי בחיינו ובעיקר בחייהם של ילדים ובני נוער.
בממוצע, הם מבלים עמה יותר זמן מאשר בכל פעילות אחרת (כולל הימצאות במסגרת בית-ספרית) והיא מספקת עבורם מגוון רחב מאד של צרכים.
באמצעותה נפגשים הצופים הצעירים עם תרבויות, מקומות, אנשים וזמנים, רחוקים מהמציאות המוגבלת של ה"כאן" וה"עכשיו", שבה הם חיים: מציצים לעולמות נסתרים מעיניהם בחיי היום-יום, כמו עולם המין והמוות: מתענגים על הומור ומתח, רומנטיקה ופוליטיקה, תחרות וכיבוש.
החברה שלנו מתייחסת למדיום זה באופן אמביוולנטי מאד, כאל "משיח" מזה וכאל "שטן מזה.
מצד אחד, אנו מצפים שהטלוויזיה תביא עימה הרחבת אופקים, השכלה, פיתוח הדמיון, סובלנות בין תרבויות, סגירת פערים חברתיים ודמוקרטיזציה.
מצד שני, מתעוררת חרדה גדולה מפני כוחה של הטלוויזיה להקהות חושים, לעודד התנהגויות מזיקות, לפגוע בערכי המוסר ובתרבות מקומית ולתרום לניכור חברתי.

המחזה שלפנינו מנסה, בדרכו שלו, להתמודד עם השאלות המורכבות הקשורות בתפקידה של הטלוויזיה בתרבות בני הנעורים. הוא מעלה את החרדה החברתית מפני השאלה "מה עושה הטלוויזיה לילדינו", אך בה בעת גם חושף את הצורך בתהליך מכאיב של התפכחות ופיתוח ביקורתיות כלפיה.
יותר מכל מעלה המחזה את הסוגיה המרתקת על יחסיה של הטלוויזיה עם המציאות שלנו: עולם הסלבריטאים המוצג לנו בטלוויזיה כמלא קסם, זוהר ומימוש עצמי; עולם שבו ערכנו האנושי מקבלה הכרה באמצעות חשיפה רגעית על המרקע; עולם שבו הפנטזיה נתפסת כיום "אמיתית" מהמציאות בה אנו חיים, בזמן נתון ובמקום פיזי נתון; עולם שבו עקרון הרייטינג, קרי אחוזי הצפייה, מוצג כערך עליון. עבור גיבורת המחזה, עולם הטלוויזיה הוא גם עולם משותף, מרכז הקיום האנושי, שבו בין אם את בת טובים ממעמד מבוסס ובין אם את בת למהגרים תלושים חברתית - לכולן יש חלום אחד, פסגה אחת לשאוף אליה, מרכז מעמדי אחד, מדד אחד לבחינת הצלחה וערך אישי.

הביקורת המועלת במחזה על תרבות הרייטינג, החדירה לרשות הפרט והניצול הציני של צעירות תמימות ושאפתניות, מכוונת לא רק כלפי תעשיית הטלוויזיה והמועסקים בה, אלא אף כלפינו, הצרכנים: על סקרנותנו הבלתי נדלית להציץ לעולמותיהם הפרטיים של אחרים, על נכונותנו להיחשף במערומנו (נפשיים ו/או פיזיים) קבל עם ועדה, על החיפוש המתמיד אחר ריגושים חושניים שאינם תובעים מעמנו מאמץ או אחריות. אך יש בביקורת זו גם נימה של תקווה וציפייה מעמנו הצופים-שותפים: היכולת שלנו להתבונן בעין מפוכחת, להתמודד עם חולשותינו האישיות והתרבותיות ולנפץ (באופן מטאפורי) את האולפן, אותו "עגל הזהב" המסמל את לבה של מערכת ערכית זו.

גיבורות המחזה עוברות תהליך של התבגרות והתפכחות, גם אם בדרך אישית קשה ומכאיבה.
האם החברה כולה, כמותן, מגלה אף היא סממני עייפות מהקיים וחיפוש דרך חדשה? רבים היום מבין חוקרי התרבות והתקשורת אכן מאמינים בכך.
כפי שטען על הטלוויזיה אד מורו (מנכבדי שדרי החדשות בארה"ב שנפטר ב- 1965): "מכשיר זה יכול ללמד, הוא יכול להאיר; כן, והוא יכול אפילו להשפיע; אך הוא יכול לעשות זאת רק במידה שבני אנוש נחושים בדעתם להשתמש בו למטרות אלו אחרת אלה הם רק אורות וחוטי חשמל בתוך קופסה".

מאת: דפנה למיש, החוג לתקשורת, אוניברסיטת תל-אביב.


מחיר עיר שם האולם שעה יום תאריך