 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
| | |
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | | 28 | 29 | 30 | | | | | | | | | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
קולנוע ישראלי |
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
|
| |
הופעה ראשונה: ישראל/בריטניה 1988
משך הופעה: 165 דקות
|
|
|
|
יצירתו הגדולה ביותר של דוד פרלוב נולדה מתוך יאוש. כיוון שלא ניתן לו לעשות סרטים, הוא החל לצלם דרך חלון ביתו בתל אביב. הדימוי הזה, לצלם דרך חלון הבית אל החוץ, הפך לאחד הרגעים היציגים והסמליים ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. אל היאוש הפרטי הצטרפה טראומה לאומית. זה היה ב-1973, בחצר בית הכנסת שנשקפה מחלונו, תיעד פרלוב את פרוץ מלחמת יום הכיפורים. צילומי "יומן" הסתיימו עשר שנים לאחר מכן, בזמן מלחמת לבנון. שתי המלחמות האלה מספקות את אחת המסגרות ליצירה הזאת, שהפרטי והלאומי, האישי והציבורי משתלבים בה כדי לשרטט את דיוקנו של המקום הזה כבית שהוא בו בזמן פנים וחוץ, שטח מוגן וזירה חשופה. ב"יומן" מתעד פרלוב את אשתו ובנותיו, חבריו ותלמידיו; את ביקוריו בברזיל ובפאריס, ואת האירועים שהתרחשו באותו זמן במציאות הישראלית שסבבה אותו. הוא עושה זאת במיומנות של רב-אמן, שנמצא בשליטה מוחלטת על אמנותו, ויכולת ההמצאה שלו נדמית ללא גבולות. התוצאה היא יומן קולנועי כביוגרפיה, וביוגרפיה כהיסטוריה. ובעיקר, יצירת אמנות גדולה, שבה המבט אל האחר חושף את האני, והאני מציע לנו את דיוקנו העצמי, שהוא הדיוקן של כולנו כאן.
עותק 16 מ"מ.
עברית, תרגום לאנגלית
|
|
|
| מחיר |
|
עיר |
|
שם
האולם |
|
שעה |
|
יום |
|
תאריך |
|
|
|
|
|