logo tel aviv
תרבות ראשי עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
  כל מופעי החודש  
2019 אוגוסט
א ב ג ד ה ו ש
    
10
11121314151617
18192021222324
25262728293031
ריאיון
 
מאת: ענת זכריה טליה פז - בעיניים פקוחות לרווחה
 

 
 
ראש בית הספר למחול בסמינר הקיבוצים מדברת על המעבר מריקוד להוראה ועל התשוקה ליצור אמנים עם אמירה


היא גדלה בבית ספוג מחול, בית שמדברים בו כל הזמן על יצירות ומופעים ותרגילים. וכשרואים אותה יושבת בבית קפה קטן בבזל, שותה קפה וקוראת עיתונים יומיים, שום דבר לא מסגיר את הקריירה הבינלאומית והמפוארת שלה כרקדנית ישראלית, אחת שרקדה עם הלהקות הטובות בעולם כמו בת שבע, בלט סקפינו-הולנד, בלט קולברג-שוודיה ולהקת לונדון, ועם גדולי הכוריאוגרפים - אוהד נהרין, ירי קליאן, לויד ניוסון, יוהן אינגר, סטיין סליס ומץ אק. הרעב למחול דוחף אותה קדימה, ובכל זאת בחרה לחזור לכאן, לארץ. 
 
פז מלמדת בסמינר הקיבוצים כבר 12 שנה אחרי שהחליפה את אמא שלה, נירה פז, רקדנית לשעבר עטורת פרסים, ומורה בכירה לבלט. מספטמבר 2014 היא עומדת בראש בית הספר למחול בסמינר הקיבוצים שכולל מסלולים לתואר ראשון במחול ותנועה, בתיאטרון-מחול, וכן לימודי מחול ותנועה למורים בפועל ומכינה מקצועית ללימודי מחול. 
  



טליה פז, צילום: אורן מנצורה




"אמא מאוד השפיעה עליי"
 
המחול והבמה עמדו מול עיניה של טליה מאז שהיא זוכרת את עצמה, אבל הרצון ללמד היה פחות נוכח. היא מתארת את הילדות שלה כמשהו מאוד טריוויאלי שאין בו דרמות גדולות, גם לא הבחירה שלה ללכת בתוואי שהלכה בו אמה: "גדלתי במקום מאוד בריא ויש לי אמא מאוד בריאה בנפשה ובגופה, תודה לאל, שעשתה קריירה גדולה במחול, וברור לי שהיא השפיעה עלי רבות."
 
באיזה אופן?
 
"אנחנו מדברות מחול כל הזמן וזה היה דבר טבעי להיות רקדנית, חלק מן היומיום. עם שיעורים פעמיים בשבוע ואחר כך יום יום עם שיעורי בית, למדתי את כל הביטויים הצרפתיים בעל פה. אני זוכרת את עצמי בגיל שש מגיעה הביתה ואמא הייתה שואלת אותי – מה למדת היום? ובגלל שהייתי צריכה לספר לה בדיוק את מה שהיה, התחלתי לאמן את עצמי לזכור את התרגילים בדרך מהסטודיו הביתה. ואז היא הייתה יושבת מולי ורושמת את כל השיעורים. 
 
"בגיל שבע זכרתי מערכי שיעור שלמים בראש. עם הזמן ככה היא לימדה את עצמה איך ללמד ילדות קטנות בנות שבע בלט, ואת זה היא עשתה עוד בזמן שהייתה רקדנית. זו הייתה הדרך שלה להכשיר את עצמה כמורה אחרי הקריירה הבימתית שלה כרקדנית." 
 
אז ככה בעצם הכשרת את עצמך גם את? 
 
"כן אבל ללא יודעין. כשהייתי בחו"ל הייתי שולחת לה מחברות שלמות עם תרגילים של המורים שלי. עד היום יש לי אוסף של מחברות כאלה, וכשאני פותחת אותן אני רואה מיד לנגד עיני את הרגע, את היום, את הסטודיו, איפה עמדתי ואת הריח. הכל חי. בדברים אחרים אין לי כזה זכרון פנומנלי. 
  
"בגיל 16 נסעתי ללמוד בקונסרבטוריון המלכותי בהאג שבהולנד וכל לילה זו הייתה המנטרה, הייתי יושבת ורושמת את השיעור של הבלט הקלאסי במחברת לאמא שלי. הכשרתי את עצמי להוראה ואמא שלי הכשירה את עצמה להוראה דרכי. עד היום אנחנו מחליפות מידע ומדברות על שעורים כל הזמן."
 
פעם ראשונה שלך על במה? 
  
"תיק נצרים ורוד, נעלי בלט ורודות, טייטס ורודים ורשת סרוגה לשיער, אצל אינס אלכסנדרוביץ, במרתף בדיזנגוף פינת בן גוריון. היא הגיעה לבת דור מהבולשוי בשנות ה-70' ופתחה סטודיו ולימדה אחר הצהריים. שש שנים למדתי אצלה ואחר כך היא נעלמה, עזבה את הארץ. אבל תמיד הייתי על במה. תמיד רציתי לרקוד, תמיד רציתי שיראו אותי, תמיד רציתי תשומת לב. בגיל ארבע - חמש הייתי עוצרת את כל המשפחה כדי שיראו אותי רוקדת." 
  


מתוך פקוחות לרווחה בניהול טליה פז, צילום: דן בן ארי




ליצור אמנים עם השקפת עולם 
   
איך היה לעבור לאחורי הקלעים? הרי בהוראה באיזשהו אופן התלמידים הם אלה שבמרכז הבמה?
 
"הוראה זה דבר שגדלתי לתוכו והוא משתנה מבחינתי כל הזמן, מרגע שהתחלתי ללמד. במשך השנים כשרקדתי בחו"ל הייתי מגיעה לארץ ללמד רפרטואר שלמדתי באירופה. אבל ללמד בלט, להיות מורה במובן שאת מלמדת יום יום, מלווה תהליך ולא קורס קיץ קצר שבו את באה והולכת, זה דבר תהליכי חינוכי. מעולם לא קיבלתי הכשרה פורמלית להיות מורה מחנכת פדגוגית, לא באמת כמו שצריך, בואי נאמר ככה. ובהתחלה זה היה גם אמצעי פיננסי כלכלי, לא חשבתי שאני רוצה לגדל מורים רקדנים, ליצור אמנים עם השקפת עולם פוליטית וחברתית. שלא רק יחרשו בסטודיו כמין מפלט, אלא יפתחו את הראש כלפי חוץ.
 
"אני גם בגיל אחר, התבגרתי, יש לי בת שגורמת לי גם להסתכל על התלמידים שלי אחרת , וכל הדברים האלה עוזרים לי לגדול לתוך התפקיד שלי כמורה. ויש לי עוד הרבה ללמוד."




מתוך: פואטיקה מינורית בניהול טליה פז. צילום: אור דנון


איך את מלווה מישהו באופן תהליכי? אני אצטט את הצהרת הכוונות שלך בכניסה שלך לתפקיד ראש בית הספר למחול בסמינר: "לאפשר לרקדן למצוא את קולו הייחודי, לחקור, להעמיק ולשכלל את שפת הגוף. לבטא את היכולות שלו כמורה, כרקדן-יוצר וכאיש חינוך, המשפיע על החברה ותורם לעולם התרבות והאמנות".
 
"רוב הבנות שאני פוגשת בסמינר הן אחרי צבא בנות 24 פלוס, שיש להן בסיס מחולי כזה או אחר שהביאו איתן ממגמות מחול . אצל רובן בשלב הזה השאיפה היא לא להיות רקדנית, אבל אני כן רואה כחלק מהתפקיד שלי להחזיר להן את החדווה והאהבה למחול. כמורה לבלט קלאסי חשוב לי להראות להם כמה הוא יפה, וכמה הוא מדליק, וכמה כיף לרקוד אותו. אני שוברת להם את כל המיתוסים שרואים בו דבר קפוץ ומוחזק מידי שלא נושם. השיעורים שלי הם מאוד חווייתים.
 
" המחשבה שלי בסמינר, בשלוש שנים שאני פוגשת אותן, היא להעביר להן קודם כל את הלקסיקון של הבלט הקלאסי - הם צריכות לדעת את האלמנטים אבל גם לחוות את המורכבות שלהם. הרי אחר כך הן יוצאות להיות מורות והן צריכות לחדד את הבסיס הנכון של הבלט, את העמידה הנכונה ואת הטרמינולוגיה. אני לא מלמדת בסיס אבל אני כן נותנת להן תרגילים מחוליים מורכבים שבתוכם אני שוזרת הכל, כולל המתודיקה או מה ההבדל בין השיטה רוסית (בגנובה) לאנגלים ולצרפתים. הכל בנגיעות. אני גם רואה אותן בגיל שלהן ומה מעניין אותן בגיל הזה - חבר וחתונה. אני מורה לריקוד, לזרימה ואני מאמינה שהטכניקה מגיעה מהריקוד ולא להפך. את לא יכול להחליט שאת עומדת ומחזיקה את הרגל, זה יבוא מתוך הריקוד וההיצמדות למוזיקליות ואז הטכניקה גם תהיה שם ותרים אותך." 
 

טליה פז, צילום: אורן מנצורה

"הסמינר הוא מקום עם רוח קיבוצית"
 
הסמינר הוא מוסד מיוחד שבמהותו הוא רב תחומי. באיזה אופן זה משפיע על המסלול?
 
" הפיצול של הפקולטות בנמיר ובתל ברוך קצת מקשה על שילוב בין כל התחומים אבל בין התיאטרון והמחול שנמצאים באותו מקום יש קשר. אנחנו חולקים את אותם המורים, מופיעים אלה בעבודותיהם של אלה. הייתי רוצה יותר מין בית ספר כמו בסדרה 'תהילה' - אבל אנחנו לא סדרת טלוויזיה מוזיקלית ואצלנו יש גם את העניין המקצועי חינוכי. יש תשע שעות של חינוך ופדגוגיה כי יש 120 מגמות מחול בארץ ואת צריכה תעודת הוראה כדי ללמד בהן. לפחות 70 אחוז מהמורות שמלמדות מחול בכל הארץ, אם לא יותר, הן יוצאות הסמינר. החינוך חשוב והפדגוגיה חשובה ולכן גם המתודיקה צריכה להיות גבוהה יותר. צריך להרים את הממוצע.
 
"הסמינר הוא מקום של רוח, הוא יצור עתיר זרועות שמחפש את מקומו. יש בו חמשת אלפי סטודנטים והמחול הוא עוד מקצוע ולא דבר שלומדים כדי להעלות טקס בבית הספר. יש בסמינר גם חשיבה הוליסטית ששולחת את הסטודנטים להתנסויות בקהילה, לעבודה עם בתי ספר מיוחדים ובתי אבות. יש נתינה חשובה אבל לא כזו שמתייפייפת אלא כזו שקשורה ללימוד הפדגוגי או לשיעורים שעוסקים בקשר בין מחול לחברה. אפילו פיתוח קול שיעזור למורה להבין איך היא עומדת מול כיתה. הסמינר הוא מקום עם רוח קיבוצית והעובדה שהוא בנוי באופן שכבתי שבו לכל שנה יש גם מחנכת פדגוגית הופך אותם למאוד מלוכדים.
 
"אנחנו רואים את האדם כשלם בהווייתו ולכן אנחנו לא רוצים לייצר איזה שטנץ, דפוס קבוע. האחריות של התלמידים שלנו היא לקחת את הפלטה הרחבה שאנחנו נותנים להם ולהמשיך לחקור אות ה וללמוד. יחד עם זאת אני חושבת שהתלמידים שלנו מאוד ריאליים כשהם יוצאים מהסמינר. הם מבינים איפה הם עומדים ולאן הם צריכים להתקדם."
 
יש שני סוגים של מורים: אלה שמקרבים את התלמידים אליהם ולתפיסת העולם שלהם ואלה שמרחיקים את התלמידים מהתפיסה שלהם כדי שיצליחו. איזו מורה את?
 
"אני מנסה לשחזר איך אני מלמדת. יש שני דברים שחשובים לי בהוראה: אחד - שהן ידעו את כיווני הגוף בחלל עם השמות שלהם, וש יגידו אותם כדי להבין אותם, כי אז הן יכולות לעשות הכל. מעבר לאוריינטציה, כשלא יודעים את הכיוונים זה נהיה פלקט שהופך את הגוף לדו מימדי. והדבר השני הוא הריקודיות, הזרימה של התנועה, המוזיקליות. אלה הדברים שהכי חשובים לי בהוראה כי בתוך כל זה, כשאני נותנת שיעור ולא משנה באיזו דרגת קושי, כשזה נמצא הטכניקה מגיעה. אני מנסה להביא אותן לרמת יכולת או דרגת ביצוע מתוך הפנים שלהן החוצה, ואת זה אני מקווה שהן ינחילו הלאה." 


מתוך פקוחות לרווחה בניהול טליה פז, צילום: דן בן ארי


"בלט קלאסי הוא שיר הלל לגוף האדם" 
  
 
"על במה כשזה ברמה גבוהה, זה בהחלט שיר הלל לגוף האדם וליכולות שלו, אבל בשיעור אני נהנית מהמשחקיות, מהמוזיקליות, מהתחכום, מהחיבור בין האלמנטים, מהאופן שבו זה עובד על השרירים. טכניקה קלאסית בעיני זו הטכניקה היחידה שחיה. הטכניקה של מרתה גְרָהם עם מותה נסגרה, כנ״ל הטכניקה של מרס קנינגהם ושל לסטר הורטון. אין התפתחות. בבלט קלאסי יש כל הזמן התפתחות, מהחצר של המלך לואי ה-14 ועד היום - הטכניקה רק הולכת ועולה ומשתנה וזה קשור ללימוד, לא רק לפיזיות. זה קצת כמו עם ספורטאים שיכולת הביצוע שלהם היום עולה על כל דמיון.
 
"הטכניקה הקלאסית זה כבר מזמן לא להיות מרגוט פונטיין ולהסתפק בלהרים את הרגל ל-45 מעלות. קחי לדוגמא את סילבי גיאם שהגיעה לבלט מהתעמלות אמנותית, מה שחינך את הגוף שלה אחרת. הטכניקה העוצמתית יחד עם הגוף שלה רגליים ארוכות במיוחד, רזות וגמישות, מקושתות כמלקחיים, הפכו אותה לבלרינה אגדתית. אין שום דבר כמו הטכניקה של הבלט שיכול ללמד אותנו קואורדינציה, ומוזיקליות, ומהירות ואיטיות איכותית, ואורך - כל מה שרקדן צריך כדי לעשות מה שהוא רוצה אחר כך."
 
פז מספרת שרוב הזמן הכל החוויר לעומת המחול, עד שבגיל 12 עברה משבר  שהעמיד בספק את רצונה להמשיך לרקוד. "התעייפתי אחרי כל השנים האלה. מגיל שש פעמיים בשבוע, אחר כך כל יום, ושיעורי בית. אני זוכרת משמעת, מאמץ. רציתי ללכת לצופים. רציתי משהו אחר, אבל אחרי שהפסקתי וראיתי מה כולם סביבי עושים זה שיעמם אותי וחזרתי למחול." 
 


טליה פז, צילום: אורן מנצורה

"יש סגנונות שדילגו על ישראל"
 
מה מזין אותך כמורה?
 
"המורים שלי לשעבר, ואמא שלי, והמחברות שאספתי עם התרגילים שעברתי, וצפייה בסרטי וידיאו של שיעורים של מורים אחרים."
 
מי למשל?
 
"כרגע אני צופה בעיקר בשיעורים של ה'רויאל בלט', ומה שמצא חן בעיני זה שהתרגילים היו קצרים ופשוטים ומהירים אבל העבודה היתה מהמרכז החוצה. ניסיתי את זה על הבנות שאני מלמדת וזה באמת איפשר החזקת גוף אחרת." 
 

בית הספר למחול בסמינר הקיבוצים בניהול טליה פז. צילום: אורן מנצורה


הבת שלך רוקדת?
 
"לא. וגם לא נראה לי שזה יהיה אי פעם הדבר שיעניין אותה. לרגע התאכזבתי אבל זה עבר לי מהר מאוד כי אני רואה בה כל כך הרבה יכולות אחרות. כן סביר שהיא תהיה על במה."
 
מה את חושבת על המחול בארץ?
 
"אין כאן מסורת של בית אופרה ולהקת בלט בתוכו, וגופות מתאימים, וטכניקה, ולכן יש סגנונות שמעולם לא הגיעו לכאן, שלא נרקדו כאן ושפשוט דילגו מעלינו כמו למשל הסגנון של ויליאם פורסיית' - אחד מחשובי היוצרים המשפיעים בני זמננו. המחול הישראלי אפילו לא הושפע ממנו. אוהד נהרין, כמו פורסיית', הוא כוריאוגרף שאבולוציית השפה שלו מתפתחת. אוהד התחיל עם שפה במקום אחד אבל הוא מצא כלים להגיע איתה כל הזמן למחוזות חדשים. אין הרבה כאלה בדור הזה בעולם."
 
לאן הולכת האבולוציה של המחול הישראלי, לדעתך?
 
"קשה לי לומר. כולם חברים ומקסימים ועובדים יפה ואני בעיקר רואה את העשייה הברוכה והמאומצת סביבי. אני מורידה את הכובע בפני מי שממשיך בתנאים שיש כאן ליצור ולייצר." 
 

  


מה החלום הבא שלך?

 
"בחמש-שש השנים האחרונות אני עסוקה בחיי. אבל אני כן עובדת עם מיכאל גטמן שהוא
 חבר מוכשר וכוריאוגרף נפלא שאני מאמינה בו, על יצירה בשם "איי אם" שהתחילה ב-2015 כיצירה בת שמונה דקות ועם השנים התארכה לחצי שעה. התכנית היא להופיע איתה בקיץ ובאנקרה ובסנט פטרסבורג ובסוזן דלל. הכוונה היא להגיע לערב שלם אבל את יודעת, החיים."
 


07/04/2019   :תאריך יצירה