logo tel aviv
תרבות ראשי עניין פסטיבלים בידור ילדים קלאסי קולנוע מוזיקה מחול תיאטרון
  כל מופעי החודש  
2019 מאי
א ב ג ד ה ו ש
   
1011
12131415161718
19202122232425
262728293031
ביקורת
 
מאת: זהר וגנר סטרייט אאוט אוף קומפטון - קרייזי שיט
 

 
 
קטעי ההופעות מעולים, וההקלטות באולפן גם כן. השחקנים מצליחים להתלבש על הסאונד של השירים המקוריים, והמוזיקה עטופה באווירה מדויקת. הרבה פטיפונים נראים בסרט, ואיתם עבודת הסקראצ'ים של הדי ג'ייז. מגע היד של עורך הסרט עדין. אני בהחלט יכולה לדמיין איך סרט כזה נופל בטעות לידיים של עורך מתלהם ותזזיתי, שהיה מנסה לעשות את הסרט 'היפ' או קליפי"
סרטו מעורר האמון של גארי גריי מספר על NWA, אחת מלהקת הראפ החשובות בהיסטוריה


"סטרייט אאוט אוף קומפטון" של הבמאי גארי גריי הוא סרט עלילתי המספר את תולדותיה של אחת מהלהקות הראפ החשובות בהיסטוריה של הז'אנר, להקת הגאנגסטא-ראפ, NWA.

איזי אי, ד"ר דרה, אייס קיוב (שהמשיכו לקריירות סולו מפוארות) ושני חברים נוספים: די ג'י יילה, ואם סי רן, גדלו יחד בקומפטון שבלוס אנג'לס, מחוז שבחלקו הגדול מאוכלס על ידי שחורים והיספנים. בשנת 1988 הוציאו את אלבומם הראשון. האלבום כבש בסערה את השחורים באמריקה משום שתיאר את מציאות החיים בגטאות. עוני, סמים, פשע והתנגשויות בלתי פוסקות עם המשטרה.

קטעי ההופעות מעולים

הסרט מעורר אמון כבר מהרגע הראשון. ניכר שגריי, הבמאי, הוא אפרו אמריקאי, כלומר פועל בתוך עמו. הוא ביים קליפים לאמני ראפ בולטים, כך שהוא מצוי באסתטיקה של הז'אנר, וגם סרטים עלילתיים העוסקים בתרבות הגטו, הידוע בהם הוא Friday, בכיכובו של אייס קיוב (Friday  ודומיו, כמו juice, עם  הראפר טופאק שאקור, או boyz in the hood גם הוא בכיכובו של אייס קיוב, הם סרטים שנעשו במהלך שנות התשעים, על ידי במאים שחורים, לקהל שחור, וייצגו קהילה שנראתה באופן מוגבל מאוד בקולנוע ההוליוודי המסורתי).

בולטת במיוחד שפת הרחוב שהסרט דובר. המילה fuck  משתרבבת לכל משפט. גם shit, או לחלופין crazy shit כשמתכוונים למשהו טוב. חברי הלהקה פונים אחד לשני במילה "ניגר", ולבחורות כולן קוראים "ביץ'".השחקנים עושים עבודה משכנעת, ודומים לדמויות שהם מגלמים. בנו של אייס קיוב מגלם את אביו, ומי שמגלם את איזי אי (ג'ייסון מיטשל) משחק יפה, ודומה לו להפליא. דווקא פול ג'יאמטי, המוכר מבין השחקנים, ומגלם את האמרגן של הלהקה, נראה בסרט כנטע זר. המשחק שלו עובד על טונים אחרים, ונראה מאומץ מדי.

קטעי ההופעות מעולים, וההקלטות באולפן גם כן. השחקנים מצליחים להתלבש על הסאונד של השירים המקוריים, והמוזיקה עטופה באווירה מדויקת. הרבה פטיפונים נראים בסרט, ואיתם עבודת הסקראצ'ים של הדי ג'ייז. מגע היד של עורך הסרט עדין. אני בהחלט יכולה לדמיין איך סרט כזה נופל בטעות לידיים של עורך מתלהם ותזזיתי, שהיה מנסה לעשות את הסרט "היפ" או קליפי.

כשנכנסות לסרט דמויות חדשות, מופיעות על המסך, כמו בסרט תיעודי, כתובית עם שמם. כך מופיעות גם כותרות של מיקום ההופעות, או שמות חברות התקליטים שבהן מתנהלות פגישות עם האמנים. הבחירה הזו, בעיני, היא תוספת משמעותית לאותנטיות. גם מצלמת הכתף, הנעה בסגנון דוקומנטרי, היא בחירה טובה. לכן, בין אם סיפור הלהקה נשען על עובדות מדויקות, או לא, זה לא ממש משנה. הסביבה החברתית והתרבותית בתוכה צמחה הלהקה, ומה הביא לסופה, ברורים ומומחשים.

   



סטרייט-אאוטה-קומפטון.jpg
סטרייט אאוטה קומפטון (תמונת יח"צ)

חברי כנופיות, סוחרי סמים, ראפרים - כולם מקשה אחת

במהלך העשור של שנות התשעים שמעתי רק מוזיקת ראפ. התוודעתי לז'אנר בשנת 1990 כשעברתי לגור בניו יורק. אייס קיוב הוציא אז את אלבומו הראשון, מיד אחרי שעזב את NWA , עצבני ומתוסכל. אל אל קול ג'יי, הוציא את אלבומו הטוב ביותר, גם פאבליק אנמי הוציאו עוד אלבום. רחובות ניו יורק היו מלאים ניגר'ס מרדנים עם נוכחות מופגנת. היו להם טייפים גדולים, סניקרס לבנות, שיני זהב וגורמטים, והם שמעו מוזיקת ראפ מקסטות ודיסקים.

עקבתי אחרי הז'אנר בכל דרך אפשרית, ונשאבתי לתוך האירועים החדשותיים. סנופ דוגי דוג, שדמותו מופיעה בסרט, כמי שעבד עם ד"ר דרה על אלבום הסולו שלו -  נשפט על רצח. טופאק שאקור, גם הוא מיוצג בסרט - הואשם באונס, הריגת שוטר ותקיפה. הוא נכנס לכלא ויצא, נורה חמישה כדורים, ניצל ממוות, ושוב נורה ומת.  ניוטוריוס ביג, אחד הראפרים הגדולים של החוף המזרחי,  נורה זמן קצר לאחר מכן, ומת במקום. שוג נייט, מנהל הלייבל דת' רואו (אחת הדמויות הבולטות בסרט), נכנס לכלא לתשע שנים.

אלו חיי הגטו. חברי כנופיות, סוחרי סמים, ראפרים, כולם מקשה אחת, והם נושאים עליהם כלי נשק להגנה עצמית, אחרי שמצאו עצמם, כבר בגיל צעיר, בסיטואציות אלימות. לכן חשבתי שהסרט יכול היה להיות נועז יותר, מבחינת הצגת האלימות הפנימית בתוך עולם הראפ.

אמנם הסרט לא מסתיר את החולשות של חברי הלהקה, אך הוא מעדן ומחליק את התמונה. אחת הסצינות מתרחשת בבית המלון שבו מתארחים חברי הלהקה, במהלך סיבוב הופעות. גברים זרים חמושים, המחפשים בחורה, דופקים על דלת חברי הלהקה. חברי הלהקה מגיחים מהחדר, ויוצאים למסדרון חמושים, ומגרשים אותם. קיימת גרסה ארוכה יותר של הסרט, שבה נראית האורגיה שמתרחשת בתוך החדר. הייתי מצפה למצוא גם בגרסה הרישמית של הסרט, שיקוף מדויק יותר של המציאות הפרועה. מה גם שהווידאו קליפים של אמני הראפ הולכים מאוד רחוק...

סוף מעורפל

מעניין הטיפול באישיות העבריינית, והכבדה מכולן, שוג נייט, מנהל הלייבל שאליו עובר ד"ר דרה, אחרי שהוא עוזב את הלהקה. הסרט מעביר באומץ את הרוע והאלימות של האיש המפחיד הזה, ואף מעביר את עצימת העיניים של ד"ר דרה, שהיה עד לזוועות, והחליט להתעלם. הייצוג של נייט אמיץ ללא ספק, אך ראיתי פעם סרט תיעודי על נייט. האמת איומה בהרבה.

בסופו עוסק הסרט במחלתו של איזי אי. איזי אי היה רודף נשים ברמה אובססיבית, ולכן נדבק באיידס. בזמנו, אפרו אמריקאים זלזלו במין בטוח, מתוך מחשבה שזו מחלה של הומואים בלבד, וקונדום אינו מאצ'ואיסטי. אך הסרט מתחמק מלדון באומץ בנושא ומתעכב על המלודרמה.

בכלל, הסוף עירפל את הסרט כולו. הרי במרכז הסרט עמד, לכל אורכו, נושא הזכויות והחוזים והכספים, אבל מחלתו של איזי אי הורידה את הסרט מהמסלול ולקחה אותו למקום אחר מבלי לסגור, לפחות עבור הצופה, את הנושא הטעון ביותר בין חברי הלהקה.


למועדי מופעים >

06/09/2015   :תאריך יצירה